עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אז מי אני בעצם? אני זאב, אדם צעיר, קרוב לגיל 16, שעדיין לא הספיק לעשות את רוב מה שאחרים עשו- לא הספיק ללמוד לרכב על אופניים, לא הספיק לשחות, ובטח שלא לצאת הרבה עם חברים ולבלות. כעת אני עובד על השלמת הדברים שהחסרתי בילדותי.

אני לא אוכל בשר, אני צמחוני מלידה. אני לא עושה ספורט בכלל. לא שותה קולה ולא אוכל פירות או ירקות, גם לא כל שאר הדברים הבריאים. עיסוקי הראשיים הם במחשב ובטלוויזיה, וכעת אני רוצה להפוך אותם ליותר על ידי השינוי העצמי שלי. אני מסורתי, אפשר לומר, בן להורים דתיים, אפשר לומר, ועובר הרבה. לאחר שכתבתי יומנים אני פורש את סיפורי לאור ומשתף אותכם בכל מה שעובר על חיי בחברה, במשפחה, ובשינויי האישיים.
חברים
cosmicBFFנועה
המשפחה שלי.
המשפחה שלי היא עסק מורכב ומאוד קשה לתמצת אותה. בעבר, ולעיתים, היא מאוד נוחה וכולם נמצאים בה בשלבה. אך בעקבות אח זוועתי והיפר אקטיבי, אחות צעקנית ויללנית, אשה חדשה שנכנסה למשפחה ומחליטה על החוקים ואח גדול שלא שולט בכוחות שלו נוצרה משפחה מפורקת.

*חיים- האח הקטן והנוראי, ילד מיותר שבא לעולם בטעות והרס את המשפחה בשלמותה. דורש הכל, צועק כל דבר, מעיר אותי משנתי בכל הזדמנות. מתייחס אל הורי כמו אל משרתים ובמידה ולא יעשו כדבריו יצעק ויענישם. לא מודע לחוקים הבסיסיים במשפחה ובבית, ולא מודע לעצמו. צועק כמו בהמה, זורק דברים, משתולל ובעיקר מילל בצורה מורטת עצבים. הבחור גנב לי את היחס מההורים, את היחס מהמשפחה, זוכה תמיד לאהבה יותר מכולנו. בעבר הוא גם גנב לי את החברים, גנב לי את המקום שלי בהרבה מקומות ומשם נובעת השנאה שלי אליו. אין ספק, האדם הזה הוא אדם לא צנוע, גאוותן, שחצן, שמנמן, עם אובר בטחון עצמי ואי אפשר לספק אותו. כל התכונות שאני שונא בבן אדם נמצאות בו. אין ספק שבלעדיו החיים שלי היו טובים יותר.
על כל דבר הוא צועק, והוא בטוח שההורים שלי צודקים. מעניין איך הוא יסתדר בחיים בלעדיהם.. אי אפשר להעביר עליו ביקורת כי הוא לא יודע לקבל אחת כזאת. אדם אדיוט ומיותר, וכל מה שאני שונא בבן אדם יש בו. חנות לתכונות רעות

*אני- מה אני ביחס למשפחה? אני יכול להיות סנה בוער ואני יכול להיות גם זחל שקט. אני מצד אחד כל היום מסתגר בחדרי, יחד עם מחשבי, נח לי בשלווה וצופה בטלוויזיה ומשחק במחשב. לא דורש הרבה, לא מבקש הרבה, מסתפק במועט ונהנה ממועט. אדם רגוע ושלב לפרקים, אדם עצבני ולא נעים לפרקים. הכח הפיזי שלי מועט והמראה שלי מטעה- אני נראה אדם תמים ומאוד רגוע, חנון מהסרטים, אך ברגע שאני פותח את הפה, אין לי מחסום והלשון העוקצנית שלי מתחילה לדבר.
יש המון דברים שאני לא מכון לקבל והמון דברים שאני מעביר עליהם ביקורת, אבל לא שמים עלי. אני צועק, מקלל, משתולל, ואני מקפיד על משלב נכון ולא לזרוק סתם קללות חסרות בסיס. מה לעשות, שבבית הכושל הזה הכל הולך רע, ואפילו אם אתה מנסה להעביר מסר אתה לא תצליח. אני לעיתים מאבד את השליטה ומקלל כמה שאני רוצה, את מי שאני רוצה, בסיטואציות שאני רוצה והכל הולך לרעת המשפחה, ומגיע להם. מגיע לי בעיני משפחה יותר ראויה ונוחה, מגיע לי שקט ושלווה. לא מתאים לי התנאים הזולים האלה של מחייה בגן חיות.

*להבה- האחות שמצד אחד הייתה מכשפה, וגם הייתה מלאך. מצד אחד הייתי איתה בריב גדול והתווכחנו המון, היא נעלבה ממני, אני נעלבתי ממנה והדברים לא פשוטים בכלל. מצד שני, יש לה לב טוב, וזה לפעמים מה שחשוב. בזמן האחרון להבה פקחה עיניה והחלה להבין את התנהלות העניינים בבית וגם היא מתחילה לצאת נגד הורי על חינוכם הקושר והחסר ערכים שהם החדירו בחיים, אבל זה לא מספיק.אני והיא מסתדרים מצויין.

*הבהמה- אחי הגדול, בהמה מסריחה ומגעילה. גוש שומן שעיר ומזיע, זוועה של אופי וזוועה של חיצוניות. מגעיל, מסריח, מציק, ובעיקר מזיק. אומנם הוא לפעמים משקף תדמית של אדם אינטלגנטי והוא לפעמים יודע על מה הוא מדבר, הוא מאוד חדשני ולא מיושן, אבל באיזהשהיא מידה מדובר בבור, כסיל, אדיוט, ובושה לאינטלגנציה האנושית. עושה מכל דבר צחוק, מגזים עם כל דבר, ולפעמים הוא לא שולט בכח הפיזי שלו ומסתכל על כבוד בצורה מוגזמת וקלישאתית. אדם רע, זבל, ושטלתן בצורה מציקה. הוא רוצה לסלק את החיות שלי מהבית שאני כ"כ אוהב ולא איכפת לו, רק מאשתו. שגם היא, התגלתה, כלא מלאך קטן.

*אשת הבהמה- היא באה למשפחה בצורה מאוד סימפטית, שלווה, רגועה, נכנסה אל תוך הסערה בלי לדעת מה יצא ממנה. והנה, התוצאה. היא ידעה שמדובר במשפחה וולגרית, רדודה, חסרת נימוסים שהחוקים בה חוגגים על שמאל ועל ימין עם הורים שלא יודעים מילה בחינוך ואחים שלא יודעים להסתדר אחד עם השני? לא נראה לי. היא לוקחת את הדברים בפשטות מידי ולא מודעת לתמונה הגדולה, מתייחסת אל הכל בצורה שהיא חושבת לנכון אבל מה לעשות שלפעמים היא פשוט לא חושבת נכון. לא אוהבת חיות ומדברת לא יפה עליהן, לפעמים אכזרית מידי. משתלטת לי על עליית הגג וחבל שכך. אדם נחמד, פחות או יותר, לא מזיקה במיוחד. יש גרועים ממנה בתהום הזה.
*אבא- מה הוא מבין? זה ההגדרה שלי אליו. לעיתים הוא מפטפט בלי פואנטה, לפעמים הרוע והרשע שבאופי שלו מתגלים, ולעיתים הוא פשוט חושב שהוא מבין אבל הוא לא מודע לזה שהוא פשוט לא מבין. טרוד המון, עם לא מעט מחלות, אבל בשורה התחתונה אדם טוב. הוא לא בן אדם רע.

*אמי- יש בה המון חסרונות. היא עצבנית, חסרת סבלנות, ומאוד לא שלמה באהבה שלה כלפיי אחרי איך שדיברתי עליה. המון פעמים היא נסחפת ומדברת לא יפה, מגזימה ומעצבנת, אבל לא נורא. יש גרועים ממנה. היא מתנהגת אלי לעיתים כמו ילדה קטנה וחסרת מח, ולעיתים כמו אשה שמכירה אותי בגדר אדם ולא הבן שלה. יחסי אם ובן רגילים לא יהיו בנינו, לא משנה איך זה יראה.

*החיות שלי- כלבה, חמודה, קטנה ושמנמנה. פינה של אור שנמצאת בבית שתמיד שמחה ומחייכת וצריך ללמוד ממנה להעריך את החיים. שתי חתולות, בנות שנה, קטנות וחמודות, ששניהן נכנסו להריון וזכו להוליד ביחד 5 גורי חתולים חמודים במיוחד שאני מנסה לגדל את כולם באהבה. מקווה, שאת פינת האור שיש לי בבית לא יקחו ממני. המלאכים היחידים בגיהנום הזה.
חמישים
הבחור מהסרטים- ההוא ש"הכי מקובל", הכי מוצלח, הכי טוב, שהבנות רודפות אחריו והחיים ילכו בקו שבו הוא ירצה. יש בו קסם אישי שגורם לו להוביל אותך אחריו ולא להתווכח, ולכולם לא נעים לסתור אותו או לריב איתו. חזק פיזית, דומיננטי, בולט בחברה. מסוגל להתעלם ממך וללכת לידך ולא לשים לב אליך, לא מתוך רוע אלא כי זה באופי שלו. הכי עצוב זה שיש לי חבורה אישית, קטנה, והוא נדחף אליה. האלוואי ויזוז ממנה.

לא הייתי אצלו בבית, הוא היה אצלי במסגרת אירועים. מכיר אותו מכיתה ו' +/-
מטרות לחיים עד גיל 17
•  ללמוד לרכב על אופניים
•  ללמוד לשחות במקצועיות
•  לכתוב ספר
•  להוציא סרט קצר וטוב בהפקתי
•  לשנות את התזונה
•  להכנס לכושר
•  למצוא את החברים הנכונים
•  לכתוב כתבות באתרים שונים
רכבת
האדם שאני כ"כ צריך אבל מצד שני כ"כ לא צריך. סינמפאל (חבר לקולנוע), אדם שאני מנצל בשביל ללכת לסרטים וגם הוא מנצל אותי כדי ללכת לסרטים. הוא נורא מניפולטיבי, נורא שטלתן, לא נחמד ולא אדיב, אוהב לשלוט בי ולהחליט בי, נכנע למסוכמויות, מקובע, שטוח, לא אוהב להקשיב, לא אוהב להאזין ובעיקר חופר ומעצבן, במילה אחת- נרקיסיסט. יש לבן אדם לא מעט דברים שהוא מקבל בלי שום סיבה מוצדקת- הוא אומנם לא מושלם אך בהחלט לא פגום והכל אצלו, איך אומרים, זורם כשורה. הייתי מאחל לעצמי את היכולות הקוגניטיביות שלו ואת הריכוז הגבוה נורא שלו, אבל בינתיים אני תקוע עם מה שיש לי. הטעם שלו בסרטים שעל זה מבוסס קשרינו- נורא. האיכות צפיה שלו - מזעזעת. (מדבר בזמן הצפיה הרבה, צוחק בקול רם, נוטה לדפוק לי על הכתף ולדפוק פרצופים מביכים, שולח לי ידיים לרגליים באופן קבוע במהלך הצפיה, וכו' וכו'.) לסיכום, למזלי הוא חבר רק למען הקולנוע עבורי- ואפילו פעם אחת הוא טען שהוא חבר שלי רק בשביל ללכת לסרטים ובכלל לא איכפת לו ממני. מצחיק.
האופוריה לא קיימת באמת
23/02/2016 09:31
זאב מנחם
טוב, בואו נודה בזה: אני אדם דכאוני.

אני אדם מריר, אני חובב כאב, אני מתחבר למקומות אפלים ופסימיים מאשר כאלו האופטימיים. יש בי את הנגיעות הכיפיות האלו של אור צבעוניות ושמחה, אך אני רואה בהן את הרע, כדבר שאני מייחל להגיע אליו ולא אגיע אליו.

אני היום מתמודד מול הדיכאון בעיניים.

היום אני הולך אל פסיכיאטר במטרה להציב לעצמי מטרות ולצאת מהדכאון שמאפיין אותי. להתחיל לקחת טיפול בכדורים פסיכיאטריים ואולי לשנות את דרך החיים שלי. להתחיל להבין ולקבל את הבעיות שבי, הדכאון, חוסר ההצלחה, הפסימיות, ואולי להצליח לנתב לעצמי הצלחה בתחומים מסויימים שאף פעם לא הצלחתי בהם, כמו לימודים למשל.

היום אני מציב את עצמי בהתמודדות מול אחד מהדברים המפחידים בחיי, הצבא למשל. אני אנסה להתגמש מול הפסיכיאטר בנושא.

הכל יהיה בסדר, אני מאמין, ככה אומרים. שיהיה לנו בהצלחה בהתמודדות, ושתהיה לנו תקווה. הלוואי. 
0 תגובות
חשבון נפש 1#
22/02/2016 07:03
זאב מנחם
נעשה זאת מהר.

בחשבון הנפש של הזאב, הזאב מודה על 5 דברים בשלושה תחומים: 5 דברים שבהם הוא היה טוב היום, 5 דברים שבהם הוא היה רע היום, ו5 דברים שהוא מודה לה' עליהם היום.

5 דברים שהזאב היה רע בהם היום:
1. לא שאלתי לשלומו של אבי, התנהגתי אליו כמביא כספי. 
2. סיננתי ולא עניתי לאנשים בפייסבוק, כהרגלי. דוחה ומתנשא. 
3. הרבצתי לכלבה שלי בלי לשים לב :( 
4. לא לקחתי את הכדורים שלי. 
5. לא לקחתי מטריה ונרטבתי בגשם... ?
 (נורא קשה למצוא 5 ביום בו לא הייתי באינטרקציה עם אנשים.. ראשון קשה.)

5 דברים שהזאב היה טוב בהם היום:
1. הלכתי ל2 חברות ועודדתי אותן 
2. קניתי להן ממתקים 
3. הייתי עם הפסיכולוג שלי, שאלתי לשלומו והעליתי מולו את רעיון חשבון הנפש 
4. עשיתי פרוייקט פייסבוק נגד אידיאל היופי, די אישי אך מרענן. 
5. החלטתי לקום ולקבוע החלטות רחוקות טווח שעוזרות לי. 

5 דברים שהזאב מודה לאלוהים עליהם: 
1.  שיש לי חברים תומכים ואוהבים. 
2. שיש לי כסף לאוכל, לממתקים לתת לחברים, לבילויים
3. שיש לי אבא תומך ואוהב שמשלם לי לפסיכולוגים.
4. שיש לי פסיכולוג מדהים שעוזר לי.
5. שיש לי נחת.. 


0 תגובות
המטרות לשנים הבאות
22/02/2016 05:29
זאב מנחם
לאחר שהמטרות הקודמות, כמעט, הושגו, הבא נציב את המטרות הבאות בפני, עד גיל 21: 

- להכנס לכושר.
- להשיג עבודה. 
- להשיג רשיון 
- למצוא אהבת אמת. 
- להשאר חבר טוב של חבורת הסם.
 - להצליח להוציא תעודת בגרות מצטיינת, למרות הכשלים, ולשפר את כל הציונים הגרועים. 
- להוציא מעל 700 בפסיכומטרי. 
- להכנס למסגרת של טבלה שבועית בה אני עושה פעולות בסיסיות יום יום.
- לכתוב בכל יום בבלוג זה חשבון נפש של 5 דברים טובים שעשיתי היום, 5 דברים רעים שעשיתי היום ו5 דברים שאני מודה לה' עליהם היום. 
- להצליח להשלים עם המשפחה שלי כולה ולהגיע איתם ליחסים ישרים והגונים. 


המטרות שלנו בעצם משקפות את האידיאל שאנחנו רוצים להשיג לעצמנו.
מה האידיאל שאנחנו רוצים לעצמנו? אני יודע את האידיאל שאני רוצה לעצמי. זה בערך האידיאל, עם כמה שהוא מביך, נרקיסיסטי ומתנשא, ואני יודע שלעולם לא אגיע לשלמות אליו:

חיצונית; השאיפה היא להתאמן, לקנות מוצרי טיפוח, לקנות בגדים ונעליים, ולהיהפך להיות יפה עד כמה שאוכל ומושך.
יעילות; אני רוצה להשיג רשיון, עבודה, כסף, שאוכל להיות יעיל לסובבים אותי ולא מעיק.
חכמה; אני רוצה להצליח בלימודים ובפסיכומטרי, להיות חכם ולהתקדם בחיים.
תרבות; אני רוצה לקרוא את הספרים הכי איכותיים, לראות את הסרטים הכי נחשבים, הסדרות הכי קלאסיות והמוזיקה הכי נחשבת שיש.
חברותיות; אני רוצה לשמור על קשר עם החברים הטובים שלי ולצאת איתם ליציאות, להשיג אפילו זוגיות טובה.
חברתיות; להיות פעיל חברתי בתנועה כלשהי, לתרום לחברה ולהרגיש שנתתי מעצמי משהו לעולם. 

זה הכל. אלו המטרות שלי, נובעים מהמטרה להגיע אל האידיאל המושלם שלי. האם אגיע לשם? בדרך שאני פועל כרגע, לא ממש. אבל אני שואף. ולדעתי, כל עוד אחזיק במוטיבציה הנכונה, אולי יש סיכוי שאגיע לשם. מי יודע, אני נותן לעצמי עד גיל 21. בינתיים אני בסדר. 

אולי כדאי שתבנו לעצמיכם גם כן אידיאל כזה, שיעזור לכם לבנות את עצמיכם ולהשיג תובנות שונות על החיים של עצמיכם. 
0 תגובות
המטרות הושגו!
22/02/2016 05:23
זאב מנחם
שימו לב חברים: המטרות הושגו. 
 
•  ללמוד לרכב על אופניים
•  ללמוד לשחות במקצועיות
•  לכתוב ספר
•  להוציא סרט קצר וטוב בהפקתי
•  לשנות את התזונה
•  להכנס לכושר
•  למצוא את החברים הנכונים
•  לכתוב כתבות באתרים שונים


אז ככה: מסתבר שמהקיץ האחרון ועד עכשיו אני הצלחתי לעמוד כמעט בכל המטרות שהצבתי לעצמי, אומנם עד גיל 18, אבל הצלחתי.

למדתי על אפניים, בעזרת אחי. אחרי שנים שלא ידעתי, פתאום הצלחתי ולמדתי עם עצמי. אני רוכב לאט, אבל יעיל. כיף לי לרכב.
אני עשיתי קורס שחיה והצלחתי לחזור ולשחות. לא כמו פעם, אבל בצורה מכובדת.
לא הספקתי לכתוב ספר :( 
הצלחתי להוציא סרט קצר בהפקתי, הוא גרוע ממש ואני מתבייש בו, אבל הוא חמוד לפרקים.
שיניתי את התזונה! אני אוכל קינואה, ועדשים, ושטויות שכאלו, וזה ממש נחמד. 
לא נכנסתי לכושר :( 
מצאתי את החברים הנכונים! ואני מסתובב איתם כל החיים.
כתבתי כתבות ללא-מעט אתרים.

אז מסתבר שככל שהזמן עובר, ניתן להשיג את המטרות שאנו רוצים.

ניתן להוסיף שהשגתי מטרות נוספות שהצבתי לעצמי:
רציתי שאהיה פעיל בתחום החברתי, והצלחתי. הצטרפתי לאיגי, למטבחון, ולמקומות של הקהילה, והוכחתי שאני מסוגל להכנס למסגרת חברתית יעילה.
רציתי להיות פעיל בתחום התקשורתי, והצלחתי. כתבתי באתר לא רע וקיבלתי יחס הולם ומעודד.
רציתי להיות פעיל בתחום הזוגי והרגשי, והצלחתי. היה לי בן זוג, התנשקתי איתו, וחוויתי חוויות מדהימות שלא חוויתי לפני כן. 

לאט לאט מטרות מושגות. וכעת, אכתוב פוסט חדש יותר למטרות הבאות. 
1 תגובות
חשבון נפש?
16/02/2016 17:11
זאב מנחם
התקופה האחרונה היא אחת מהקשות, אם כי המשמעויות שעברו עלי אי פעם.

נסכם זאת כך; אני, זאב, הומוסקסואל. נולדתי כזה, הייתי כזה. קבלו את זה כפוסט יציאה מהארון, הבודדים שעדיין עוקבים אחרי הפוסטים שלי. (למרות שפעם היו הרבה יותר, אם הייתי עקבי אני מאמין שעוד הייתי מצליח בזה). 

לצאת מהארון, זה לא קל, זו התמודדות ראשונית מול הזהות שלך, ואצלי אלו היו מזוהים בשלבים מאוד ברורים מבחינתי; קבוצת פייסבוק של דתל'שים (הרי אני דתל'ש, למי שלא זוכר. גם זה היה שלב שנמחק) דרכה הכרתי עוד דתיים לשעבר שהם מהקהילה הלהטב'ית, ומשם, הכרתי עוד קבוצה, של הומואים לסביות ודומיהם. התחברתי אל קבוצה זו, אל אנשיה, הכרתי בה כמה מחברי הטובים כיום, וכצפוי, ניסיתי להשתלב. השמועות אומרות שהצלחתי, ההודעות הפרטיות זורמות ללא הרף והחברים דווקא מסמפטים אותי שם.

מגיע היום, 1.1, ואני הולך למקום המכיל בני נוער גאים. המקום כל כך מוזר ומלא בכל כך הרבה דמויות הזויות ולא נעימות, גברים מאופרים, מוזיקה אפלה, גברים עם עקבים, אך אני מבין שאני חייב להשתלב. הלכתי עם 2 חברותי הטובות, סטרייטיות, שגם הן ניסו והצליחו להשתלב. מן האופל הבנתי שאני חייב ליהנות; והלכתי עם השאר למועדון קרוב, בר, שם הייתה חוויה נוראית בה ידידתי הסטרייטית שתתה והקיאה, והיינו חייבים לחזור לבתינו. לא משכתי אף אדם והרגשתי לא רצוי, אך אלו לגיטימיים בעקבות הערב המוזר והמסעיר.

ממשיך בשלבי ההשתלבות והולך שוב אל אותו המקום, עם אותם האנשים. מתחיל ליהנות מהאווירה ומהחמימות שאלו מציעים לי, הקבלה האינסופית. מתחבר אל המדריכים שבמקום, אל החברים הקבועים. מכיר חברים לעומק, דווקא נחמד לנו..

בפעם השלישית בה הלכתי, הייתה מסיבת גיוס. הכרתי הרבה יותר אנשים, הייתה אווירה אפלה, ואדם ששמו מתחרז עם השם צילי, התחיל איתי. הרבה ריקודים סקסאפליים, אווירה של היותי רצוי. עוד שלב ביציאה; ההכרה באנשים, ההכרה באווירה, וההכרה בעצמי כאדם נחשק, באופן כל כך מפתיע שאין לי כח לפרט. 

בפעם הרביעית, גם כן, הייתי משולב באווירה ובמקום, בשיחות, והרגשתי כבר שזה מעין בית שני שלי. זה המקום שלי.

בפעם החמישית, מסתבר, הכרתי את החבר הראשון שלי. הייתי מבואס מכך שחברה שלי רבה איתי ומהאווירה הכללית שלוותה לריב, ובחור מקסים, ביישן ויפהפה, החליט שהוא רוצה לעזור לי להתמודד עם הדיכאון ורצה לשתות איתי. זה היה יום מקסים, מיני, שהרגשתי בו נחשק. הלוואי והייתי מבין את המשמעות יותר טוב.

שלב נוסף; בן זוג. כאן הצרות הגדולות התחילו. הבנתי שאני נחשק, אך אדם נחשק ממני רצה אותי, ואל זה לא התרגלתי, ולא הערכתי. אם רק הייתי חכם יותר..

בפעם השישית, נפגשתי עם כולם באותו האיזור המוגן, וכמובן שהבן זוג התלווה. זה היה יום הזוי, אך טוב. הוא חיבק אותי מול כולם, חיבוקים חמים ואוהבים. הוא אהב אותי, והוא רצה להרגיש נאהב, ולא ידעתי כיצד להביע זאת.

שלב נוסף ביציאה: ההתמודדות עם בן הזוג. זו הזוגיות הראשונה שלי, ולא ידעתי כיצד לאכול ולהתמודד איתה. האם ההתקדמות המהירה מידי היא בעצם טעות פרקטית? כנראה שכן.

בפעם השביעית, משהו שם התחיל להתממש. ראיתי אותו, הייתי איתו, והוא המשיך להיות נבוך, אך מקסים, כזה שאפשר להתמכר לחיוכים ולמגע שלו, אף שאני אל אלו לא נמשכתי, כי לא הערכתי. הוא התגבש עם ידידתי הטובה, MORE. נהניתי להיות איתו, נהניתי לראות אותו, אך עדיין, לא נמשכתי. למרות שהבנתי שזה זה. אם אני לא טועה, שם הוא הציע לי ליטרלי לצאת. הלכתי לישון אצל צילי, הסטוציונר שהתחיל איתי לפני הכל, שם הוא אמר לי שבן זוגי החדש הוא אדם משעמם ועלי לקחת ממנו מרחק, אני מתקדם בצעדי ענק. אם רק הייתי יודע עד כמה הוא צודק

בפעם השמינית, זו הייתה יציאה ארוכה ומבורכת. הלכתי עם ידידתי הטובה ביותר אל האיזור המוגן, ראיתי שם את בן זוגי, אך הוא היה צריך ללכת, והסכים להשאר ולשמור על ידידתי בשביל שאוכל לעשות את עיסוקיי ולהזניח אותה. שם, התחברה היא אל אחד הלהטב'ים באיזור שטוען שהוא בי סקסואל. בהמשך הערב, הלכנו כולנו אל בר, ואני ובן זוגי שכבנו אחד עם השני באווירה מינית. האם ההתקדמות הזו מוגזמת? סיכוי טוב שכן. 
באותו הערב, הבנתי סופית שאני לא נמשך אל בן זוגי, ושאני מעוניין בחברו הטוב. כרגיל, תמיד נרצה את אלו שלא נוכל להשיג. 

שלב נוסף: חוסר הערכה. הצטרפתי לפני שניה אל כל הקהילה, קיבלתי בן זוג, יישמתי את כל השלבים האפשריים, ושכחתי להעריך את זה. שכחתי שזה עלול להגמר, ואף לא פחדתי במידה וזה ייגמר. זו טעות, זו שטות... וזהו תוצר של התקדמות מהירה למדי. 

בפעם התשיעית, נפגשנו ביום שישי. חברו הטוב של בן זוגי הסיע אותי ברכב אביו, ושם הלכנו בתל אביב, שתינו, הסתובבנו, כמו אדיוטים, ולא הבנתי שהשניים בשלב מסויים כבר רצו לישון ולהיעלם מחברתי. באותו הערב נכנסתי לדיכאון עמוק, כי הבנתי שאני אוהב את חברו הטוב של בן זוגי יותר מאשר את בן זוגי, וכי בעצם הבנתי שאני לא אוהב את בן זוגי, אך איני יודע כיצד לבשר לו זאת. אם רק הייתי עושה בשכל, הייתי מבשר לו באותו הערב.
הטעות הגדולה הייתה שכשהפסיכולוג שלי הציע לי לגמור איתו ומהר, עשיתי שטות, והמשכתי את זה למרות הכל. יכולתי להתקשר אליו ולסיים עם הסיפור, אך נתתי לעצמי להמשיך ולהשאב אל תוך מערכת שאין לי מושג מה יהיה גורלה.

פעם עשירית. בן זוגי מסיע אותי ואת ידידתי הטובה אל האיזור המוגן. שם, באופן מפתיע, אני מתחיל לקבל אותו. למרות השיחות היבשות והאופן המוזר בו אנחנו נמצאים שם, ואני הולך ומדבר עם אחרים במקום לדבר עמו, אני מתחיל להתחבר אליו. כולם אומרים לי לתת לו צ'אנס, ואני נותן, למרות שאין חיבור אמיתי, ומתחיל לקבל את העובדה שהוא לא הטייפ שלי ולנסות לאהוב אותו למרות כל החוסר חיבור.

שלב נוסף: שכנוע עצמי. יצאתי עם אדם שהוא לא הטעם שלי, ובכל זאת, שכנעתי את עצמי שאני רוצה אותו בכדי שאוכל להשתלב יותר בחברה הלהטבית כאדם שיש לו בן זוג, כזה שנחשק בקהילה. טעות איומה. 

פעם אחד עשר, הפעם ללא הבן זוג; הלכתי עם חברו הטוב אל מקום מוגן, וגם שם נכנסתי לדיכאון, כיוון שהבנתי שאני רוצה את חברו הטוב, והסיכויים עמו קלושים. הוא אף דחה אותי באותה הפגישה. כעס, זעם, כאב, בכי. הלכתי באותו הערב לסרט "ברוקלין", וקינאתי בעולם הסרטים בו הכל טוב ויפה. הכל לא טוב ולא יפה. ממשיכים הלאה.

פעם שנים עשר- אני מאוהב בבן זוגי. פוגש אותו שוב, בערב הזוי, הוא לקח ריטלין באותו היום, עזרתי לו לאכול ולהשתלב. נראה לי שהלכתי לפעולה באותו הערב. הייתי איתו במהלך כל הערב, הסתובבתי איתו, נהניתי איתו. פתאום כבר לא הסתכלתי על חברו הטוב, והבנתי שהוא הדבר הטוב האמתי, הוא מה שאני אוהב. רציתי רק אותו. הצלחתי להאמין שאני מאוהב בו.

פעם שלוש עשר - מסיבה. התנהגתי כמו אדיוט, הרגלתי את עצמי שלמרות שאני מאוהב בו, אני יכול להתנהג אליו כמו זבל. התנהגתי אליו כמו זבל. התנהגתי בחוסר טקט. הייתי ביישן, מוזר, מ ש ו נ ה ,  הרגשתי שאני רוצה למות. ניסיתי להשתלב ולא הצלחתי. הבכתי את עצמי. והוא, כצפוי, כאדם בעל ראש הגיוני - לקח אותי לשיחה במכוניתו שתכליתה היא שהוא צריך לזרוק אותי, וכנראה שבצדק. יצאתי ממכוניתו, לאחר שהתחלתי כבר לאהוב אותו, ופשוט בכיתי. בשניה הבנתי את ההפסד הגדול של אדם נחשק שאהב אותי, ולא הצלחתי להחזיר לו אהבה. אם רק הייתי חכם יותר, הייתי מצליח לגרום לעצמי לאהוב אותו יותר, אבל כנראה שאני לא מסוגל. לא מגיע לי אדם שעושה לי כל כך טוב, מגיע לי להכיר את עצמי לפני כן יותר, להבין שאני לא הבן זוג האידיאלי, ולקבל על עצמי שהחיים אף פעם לא יהיו טובים ומושלמים כמו שהם לתקופות מסויימות. 

המשכתי עם הבכי, המשכתי עם הדיכאון, והשלב הזה נקטע והמשיך, נקטע והמשיך. הדיכאון שב והולך. המחשבה על ההפסד מחרפנת. ואני מנסה לגרום לו לחזור אלי, והוא לא רוצה, ואף פוגע. מתנשק לי עם חברו הטוב (ההוא שגם הייתי בקטע שלו) מול הפנים, מעליב אותי בפני חברי, דוחף בפני מילים מעליבות ופוגעות, ואני צריך להמשיך, לא להפגע, להבין.. וקשה לי. פשוט קשה לי. קשה לי להאמין שהוא הלך. קשה לי להאמין שאיבדתי אדם שהצליח לגרום לי להתאהב בו, בקלות. קשה לי להאמין שויתרתי. 

מצד שני, קשה לי להאמין שאני עושה מכל אלו היסטריה.

לאט לאט אני מצליח לצאת מהדיכאון, אך אני עדיין מלא במחשבות. הקיץ קרב, ואני לא רוצה, כי אני רוצה עוד קצת זמן להפרד מהחורף ולנצל את התקופה המדהימה שהוא העניק לנו. האהבה, הכיף, הכאב, הדיכאון... כל אלו הם חוויות ראשוניות של תקופה שרק התחלתי, ואני נהנה מן הפירות שהתקופה הזו מניבה עבורי. פירות של זכרונות מתוקים, הנאה והבנה... קבלה עצמית.. התחשלות. כל אלו כל כך חשובים לי לאחרונה, ואלו טסים בקצב מחריד. אני מבואס, אך מרוצה, כי כעת יהיה לי רק טוב יותר. 

ועכשיו, תתנו לי להרשם לחדר כושר בבקשה. 
0 תגובות
המסע לפולין
26/10/2015 13:25
זאב מנחם
בואו נסדר את זה: יצאתי לפולין. מלא חששות. להיות עם בחור אחר באותו החדר ולדעת איך להתקלח, לעשות צרכים, להתלבש ולהסתדר איתו. להסתדר עם האוכל המגעיל כשאני טבעוני ולא אוכל לא פירות ולא ירקות. להתמודד עם הבדידות המועטת, הכבדות, הרוחק מהבית.

אלוהים, כמה שאתה שוכח מהשטויות האלו כשאתה נמצא שם.

כן, המסע לפולין הוא "נוראי" כמו שכולם עושים ממנו. כלומר, הוא מדהים, וחווייתי, ומרגש, וגורם לך להעריך את החיים שלך מחדש, אבל השורה התחתונה היא שדברי הזוועה שרואים שם כל כך נוראיים שלא שווה להחמיץ אותו בגלל כל סיבה מטופשת אחרת. אגב, כשאני אומר נוראיים אני לא מתכוון לדברים קשים ויזואלית; כל אדם, גם החלש ביותר נפשית, חייב לעבור את המסע הזה. זו חוויה מסחררת. אל תחשבו שראינו ראשים מתגלגלים או גופות של ילדים מתים. היינו במקומות, ריקים, נקיים, והרגשנו את מה שהם הרגישו.

אבל קשה לזכור את מה שזוכרים מהמסע הזה. בואו ננסה לכתוב יומן מסע קטן, עכשיו, אחרי שכבר חזרתי, לנסות להעלות את הזכרונות ולהזכר איך זה היה, בזמן שעוד יש לי כח ורצון.

יום ראשון:

אני נוסע עם אמא לקנות דברים לקראת פולין, ומתייחס אליה במעין זלזול. "בואי מהר!", "תצאי כבר!", "תקני לי את זה, תקני לי את זה!" ולא מבין מה אני עושה באותם הרגעים. קניתי איתה גטקס, מנעול, ספר של אנה פראנק, כל מיני שטויות שכמובן שבסופו של דבר לא הצטרכתי (טוב, אולי את הגטקס כן) ומשם הלכתי לנוח. משם, הלכתי אל החברים הטובים שלי, בביתה של ידידה טובה שהתגייסה, וכל כך שמחתי להיות בחברת אנשים שאני אוהב. משם, עשיתי התארגנויות אחרונות לטיסה, סידרתי את המזוודה ויצאתי לשדה התעופה.

אני נכנס למכונית עם אבא ואמא שלי, לא כל כך מתרגש אלא בעיקר עייף, ומגיעים לשם בשקט אפרורי ואפל. רואים שם את משפחת החברים שלי. משהו מרגיש נורא אפל, נורא לא כיף. כאילו פולין כבר כאן. אני נכנס לשדה התעופה ורואה את המחנך של השנה שעברה שיוצא איתנו, עם חיוך רחב והבעת אהבה מטורפת. הוא עוזר לי עם המזוודה ומכניס אותי לתור של הבדיקה הבטחונית. אבא ואמא מביטים בי, ואני חייב לדבר עם חברים, כדי שיבינו שזה הסימן להיעלם או שאני מסתדר בלעדיהם. אני מדבר קצת עם לידר, קצת עם גמדוש, צוחקים ומדברים, פוליטיקה ועניינים, ובעיקר נמצא עם חבר טוב, נקרא לו וקסברג. התחברתי אליו בעיקר בטיסה.

אנחנו עוברים את הבדיקה הבטחונית והולכים לדיוטי פרי. קונים מלא דברים, מצטלמים, סוף סוף לראות את המקום הזה מבפנים! ועדיין האווירה האפלה נמצאת בשטח. אני רואה את ארוחת-ערב, החבר הטוב והחביב שאוהב אותי נורא, ואת סה-סה, החבר הטוב שמצלם ומסתובב איתי, ועם נר, שתמיד כיף להיות איתו, וכולנו נהנים ומסתובבים עד שמגיע רגע הטיסה. פעם ראשונה על מטוס.  איזו התרגשות. אני יושב ליד וולוו וליד נח-נח, יושבים וצוחקים ומתרגשים. לוקח זמן עד שהמטוס טס, הוא בעיקר נוסע, הרבה זמן, אבל כשהוא ממריא - מרגישים. כולם צורחים ומתלהבים, ופתאום אנחנו מעל העננים! כמה צחוקים וכמה רעשים, וכמה דיבורים. ואז מנסים להרדם, שמים שירים. אני כצפוי לא מצליח. מנסה לשמוע עוד שיר, להסתובב קצת במטוס, לדבר, אבל הזמן זז לאט, ואני מתפגר. מנסה לישון עוד קצת. ואז, אחרי הייגוע, מגיעים לפולין.

יום שני: 
אז אני יורד מהמטוס, קור אימים. לא האמנתי שיהיה כל כך קר. אני יורד במדרגות וכמעט מחליק, מרגיש את הגוף שלי קופא. אני נכנס לאוטובוס ההוא, וכולם שמחים ורוקדים. ואז יורדים מהאוטובוס, והמסע מתחיל..


המשך בקרוב
2 תגובות
HAPPINES?
01/10/2015 05:06
זאב מנחם
אסור לעשות מזל רע, אבל יש בי תחושה לא רעה בכלל בנוגע לכך שמדובר באחת מהתקופות היותר חביבות שהיו לי.

אני הפסקתי לשנוא את עצמי. לקחתי את עצמי, עמדתי מול המראה ואמרתי - די. את מה שגרוע ואפשר לשנות נשנה, את מה שלא לא, נעבוד על מה שלא טוב, נשנה את ההסתכלות ונהפך לבני אדם טובים יותר.

יצאתי החוצה, ופשוט מצאתי חברים. התחלתי לדבר איתם, גיליתי שיש לנו מלא נושאים משותפים. התחלנו להסתובב. הכרתי להם חברים ישנים שלי. הכל השתנה.

פתאום החיים האלה לא נהפכו לחור שחור שרק נבלע בתוך עצמו. ימים נהפכים ללילות. מדבר עם אנשים כל הזמן, מחפש תעסוקה, עובר מבילוי לבילוי ופתאום שוכח מה משמעות המילה סבל הייתה בכלל.

ברור שלא הכל מושלם. עדיין לא אוהבים חלקים מאוד בולטים באופי שלי, ואני מניח שיש לכך סיבה שתהיה מוסברת בשלב כלשהו בחיי. אולי זה חוסר הסבלנות, אולי זה סוג של התנשאות, אולי התנהגות מביכה ולא בוגרת. לא יודע. משהו בי בעייתי, אבל למזלי, אני מודע אליו, ומקווה שיבוא יום ואזכה לשפר את הפגמים שבי.

אהבה? אין. רצון לכזו? גם לא. זה נדמה שחברים טובים יכולים לכפות כמעט על כל מה שחסר לך. שיש מי שמבין אותך, מקשיב לך, ונהנה להיות איתך - זה עושה בך משהו.

הפחד היחידי הוא שכמו כל טוב שיש בעולם, לאט לאט הוא ידעוך. כמו חמור, שהייתה הידידה הכי טובה שלי, נהניתי וביליתי איתה כל כך הרבה, ואז נפלנו לריבים ותסביכים, ותסכולים אינסופיים אחד מן השני. גם עכשיו, כשנדמה שהחברות שלנו בטופ, היא עדיין רוויה בבעיות. 

ויכול להיות שאני חי בסרט ומתי שהוא גם כל זה יעלם. ויכול להיות שמחר אני אזכר כמה רוע יש בעולם. ויכול להיות שזו אופוריה רגעית... אבל לפעמים טוב להזכר גם בה..

מקווה שמכאן רק יהיה טוב יותר :) 
2 תגובות
Never forget
01/09/2015 17:06
זאב מנחם
קיץ 2015 הגיע לסיומו. כל התלמידים כבר הלכו לבית הספר, ואילו אני, הזאב הבודד, נותרתי בביתי ולומד לפסיכומטרי. "לומד". יושב וחושב ומקשקש וצוחק ועושה שטויות, כהרגלי, הכל חוץ מללמוד. ביום חמישי יגיע תאריך הבחינה ויגאל אותי מהסבל. בדצמבר יהיה לי עוד מועד. ביום שישי אני בת'א. ביום ראשון אני בבית הספר, שוב. להתענות עוד השנה, לחוות עוד קצת, להפגש עם החברים. את חוויית היום הראשון האחרון אני כבר פספסתי... לא נורא. 

רגע לפני שהשנה מתחילה, הייתי רוצה להגיד לעצמי, וואלה, תראה. 17 שנים שעברת עם כל כך הרבה מעמסות מאחוריך. החוויות, החברים, הסטיות, כולן תמונות שצרובות בזיכרון אך יעלמו ככל שתגדל. רגע לפני שאתה מסיים פרק גדול מהחיים שלך - הילדות - הבגרות - הנערות - לא כדאי לנסות לתעד, את ההזדמנות האחרונה שיש לך? כמה שיותר תמונות, כמה שיותר לכתוב, כמה שיותר לזכור ולהרגיש? יש בזה משהו. השנה, אני מתחייב לתעד כמה שיותר, למרות שהחשק לכתוב כבר מזמן ירד לי.
כמה דברים שחשוב לזכור לשנה החדשה: 

לאחרונה אני מרגיש רע. לעתים נראה שאני מעיק לאנשים וחופר להם. גם נראה שאנשים פשוט לא מתחברים אלי, לא אוהבים אותי. אבל זה לא מפריע לי. מה שמעודד אותי אלו האנשים שכן אוהבים, ההישגים שכן נכבשים וההוכחה שאני לא הכי גרוע בעולם. אלו הדברים שעושים לי טוב בלב וגורמים לי להבין שיש טעם להמשיך ולחיות, ולחייך, ולאהוב. אם אתם מרגישים רע, פשוט תיזכרו בדברים שעושים לכם טוב; זה יעזור לכם.

מראה חיצוני זה דבר טריקי וקשה, ואני הבנתי דבר משמעותי לגביו, הוא ממש לא משנה. רוב האנשים בעולם מכוערים; ומאושרים. שמנים, שעירים, נמוכים, ממושקפים, מחוצ'קנים, בסופו של דבר אנחנו כן מאושרים מאיך שאנחנו מרגישים, גם אם מבואסים מאיך שאנחנו נראים. נכון, כבני נוער, תמיד אנחנו רוצים להיות הכי מושכים, ההורמונים משתוללים והרצון לסטוצים מהירים הוא כמו הרצון לחיים. ועדיין, כשמתבגרים, מבינים שמראה הוא פרמטר מצחיק וכמעט ולא רלוונטי, ושבסך הכל החברים הטובים ששופטים אותנו לפי האופי שלנו הם אלה שחשובים לנו. 

דיכאון. דיפרסיה. לקום ולהרגיש שאין לנו חשק להמשיך. כולנו מכירים את זה. אך מה יכול לגרום לנו להמנע מהמחשבות הללו? מהעייפות, מהתשישות, מהרצון למישהו שיקשיב מבלי שידבר. הדבר היחידי שיכול לעזור במקרים האלו הוא פשוט ללכת ולהרגע. ללכת ולזכור את מה שעושה לנו טוב. לחשוב, להקשיב למוזיקה טובה. גיליתי השנה שדיכאון הוא פשוט דבר שחולף; אם אנחנו לא ניתן לו לחלוף, הוא רק ישאר כמה שיותר. אל תילחמו בו, תתנו לו את המקום שלו, ואז הוא יעזוב מעצמו. תאמינו לי. 
ואם זה דיכאון שאיננו מובע הגוף (דיכאון שנובע מכישלון או מאכזבה עצמית) עלינו פשוט לזכור את הדברים שאנחנו טובים בהם, הדברים שעושים לנו טוב, האנשים שאוהבים אותנו. גם אם הם מהמשפחה המצומצמת, חברים זניחים, אפילו בעלי חיים. גם אם הכישרון היחיד שלנו הוא לנצח אנשים באינטרנט במשחקים. תנו לזה את המקום לשבח את עצמיכם, אל תתביישו בזה. בסופו של דבר, כולם מתים בסוף, גם הכשרוניים וגם הבטלניים. 

אמממ עוד נושאים? אה! אהבה. תאהבו את החברים הטובים שלכם. בני זוג, בנות זוג, אהבה זוגית בתיכון - דבר מיותר. באמת. הזיווג הנכון יבוא רק בעתיד, והאהבה הזו בתיכון רק תותיר אתכם במחשבות ובריחוק מהחברים הטובים שלכם, שהם דווקא עלולים להשאר אתכם עוד רחוק בחיים. אל תתאהבו. אם אתם רוצים שמישהו יאהב אתכם, הוא יכול להיות מהמשפחה או מהחברים שלכם. זוגיות בגיל הזה הוא דבר שיש בו הרבה יותר חסרונות מאשר יתרונות.

לא לשכוח - פעילות חברתית! - חברים בבית הספר זה נפלא, אבל חולף. מדברים בהפסקות על לימודים, ספורט ובנות אחרות. זה נחמד ומהנה, אבל בשלב מסויים מרגיש ריקני. אם תצאו, במסגרת, תנועות נוער, פעילויות פוליטיות או כל מיני ארגונים חברתיים כאלה ואחרים בשביל לפגוש אנשים בעלי אידיאולוגיה משותפת, כנראה שתפגשו אנשים ערכיים וגם תצאו מחיי הנערות עם ערך של משהו בחיים. לדעתי, זה ישתלם. 

יש עוד כל כך הרבה נושאים מורכבים לדבר ולטפל בהם השנה, אבל נראה לי שהפואנטה הובהרה: מצד אחד לא לתת לעצמנו ליפול בדכאונות מדברים שעושים לנו רע, מצד שני, לא להתבטל ולהגיע לריקנות. הגשמה עצמית והנאה הם הנוסחה המושלמת לחיי נערות טובים ואיכותיים. 
שתהיה לכולכם שנה נפלאה! 

0 תגובות
אז סוף הקיץ הגיע
01/09/2015 01:46
זאב מנחם
תמיד, כשאני מסתכל אחורה כשאני מסיים תקופה מסויימת, אני מסתכל על ההיא שהייתה לפניה וההיא שהייתה לפניה, ושם לב כמה שרמת ההתרגשות יורדת. פעם חופש גדול היה 'יש! חופש גדול!' והיום הוא יותר.. 'הא, הוא הגיע? מגניב. סרטים!'.
אבל השנה החלטתי לנצל את החופש. עבדתי במערכת אתר מדהימה, למדתי בקורס למבחן פסיכומטרי, הכרתי אנשים מדהימים, חוויתי, עשיתי, לא התבטלתי. טוב, 'חוויתי' קצת פחות. אז... איך נסכם את החופש?

הוא היה הרבה פחות טוב מפעמים קודמות. אז היו קורסי תסריטאות, סרטים בתוך הלילה, הלוויות ועניינים (היו כאלה גם השנה), אבל השנה באמת לא עשיתי שום דבר מיוחד. וזה עצוב. אני רוצה לחוות חוויות ולהיהפך להיות מישהו עם עבר מהנה, למה אני לא מצליח?

ווואטספ
סוף סוף למדתי איך להשתמש באפליקציה השערורייתית הזאת! ובצורה מוצלחת במיוחד. מאחד שאין לו בכלל שיחות פרטיות ולהנאתו סתם חופר בקבוצות, התחלתי להבין את הקונספט של דיבור עם אנשים (למרות שהוא לא ממש מעניין) והתחלתי לדבר. ולדבר. ולפרוק. ולבכות ולצחוק ולהינות ולהתמכר... ימים כלילות... ובהתחלה סבלתי מכך, בסופו של דבר נהניתי. גיבשתי לעצמי סוג של דמות מסתגרת בתוך פלאפון משל עצמי. נחמד.

אהבה 
החופש למדתי לאהוב לראשונה, וגם להתאכזב ממנה. עצוב וחשוב.

פסיכומטרי
הכרתי בקורס אנשים נפלאים, חברים לחיים אני מקווה, ידידות טובות ונהניתי. לבוא, לצחוק, ללמוד, לעזור, לרכוש. חבל לי שהתקופה הזו נגמרה, בצורה כזו יבשה וחסרת רגש. אפילו אל המדריך שלי התחברתי בצורה מדהימה. בלי תמונה, בלי תזכורת, רק עם עצב על תקופה שחלפה לה, והרבה רצונות טובים לקראת המבחן. אבל מאושר שעשיתי אותו בסופו של דבר.

מערכת אתר
אחד מהדברים החשובים שעשיתי בחיים האמת, הוא להמשיך ולעבוד באינטרנט, אבל בצורה הרבה יותר משמעותית. באתר חדש עם מעט קוראים ומעט משמעות, אך עם צוות מערכת מקסים, חברים נהדרים והרבה צחוקים ובילויים. אני מתגעגע להזדמנות שאראה אותם שוב. גם למדתי להתמקצע בתחומי הכתיבה שלי.

סרטים
לצערי, הרבה פחות משנה שעברה, או מכל השנים בכלל. הסכום השנה עומד על 8 הקיץ, וחבל - יכולתי יותר ובזבזתי את הזמן על וואטספ. אבל השמונה שראיתי היו נהדרים.

דיכאון 
גם זה חלק שמאפיין אותי, וכמובן שמאפיין חלקים רבים מהקיץ הזה, מהחולשה, מאכזבה עצמית, מחוסר השינה והחוסר בחברה, מהמראה החיצוני והמחסור בחכמה, ומעוד הרבה סיבות רבות. השנה הצטרפה אליהן גם 'אהבה'. אין חדש תחת השמש, העיקר שעכשיו יותר טוב :)

מראה חיצוני
 מיום ליום המודעות למראה גובהת וכך האכזבה ממנו. אני לא נראה טוב, וזה בסדר, אבל אני שונא את התחושה שבה אנשים לא אוהבים אותי כי אני לא נראה טוב. מראה אסתטי זה דבר חשוב בתקשורת בין בני אדם, וכשאין לך כזה, אתה נמצא בבעיה. הייתי רוצה להיראות יותר יפה, יותר מושך, אבל נולדתי עם מראה לא כל כך טוב, נקווה שדברים אחרים בתוכי יכפו על זה... 

משפחה 
אז השנה המשפחה הייתה בסדר; היו מלא ריבים עם אחי הקטן שהובילו להוצאת הטלווזיה בקומה התחתונה מהבית. לגיטימי. אך מה שהציק הוא שלמרות שניסיתי להשתנות, הם לא. הם מגעילים ברובם, אין לי מה לעשות איתם, ואני מתעצבן להיות בקרבתם, בעיקר בקרבת אחותי מסתבר, אבל אחי הקטן מתגלה כסביר כשיש לנו תחומי עניין משותפים ואבי בכללי תמיד היה אדם מקסים. עם כל הטינה לאמא שלי, כנראה שהיא פשוט יותר. 

חוויות
לא היו. לא הלכתי לים, לבריכה, בקושי לסרטים ולא היו הרבה חברים. אבל הייתי בפסיכומטרי, הייתי במערכת האתר והכרתי אנשים מקסימים באינטרנט - אני בהחלט לא רוצה יותר מכך. 

חברים 
אין :( כלומר, יש, מהקורס ומהאתר, אבל האלו מהחיים האמתיים נזלו ונעלמו. לא בבחירתי.


לסיכום?

אני תמיד אוהב להסתכל על תקופות יפות ולהגיד שנהניתי בהן, השנה אין לי תקופה יפה לציין. אני בשבת עברתי התקף נוסטלגיה ופרקתי לבי על תעודות יסודי ותיכון שעשו לי נעים בלב, אך הבנתי בסופו של דבר שגם תקופות רעות הן מהווה לנוסטלגיה טובה. אולי בעתיד יהיה גרוע יותר, אולי אני אתגעגע לקורס ולאנשים המקסימים שהכרתי בו... אולי אני לא צריך חוויות בשביל להרגיש טוב ואולי חברים זאת כבר קלישאה ישנה של אושר. אני התבאסתי מהחופש הזה, אבל גם התעמקתי בו, ונהניתי בו. התגבשתי עם עצמי. הלוואי שכולנו נזכה.

שתהיה לנו שנת לימודים נפלאה :) 
0 תגובות
אז סוף הקיץ הגיע
01/09/2015 01:46
זאב מנחם
תמיד, כשאני מסתכל אחורה כשאני מסיים תקופה מסויימת, אני מסתכל על ההיא שהייתה לפניה וההיא שהייתה לפניה, ושם לב כמה שרמת ההתרגשות יורדת. פעם חופש גדול היה 'יש! חופש גדול!' והיום הוא יותר.. 'הא, הוא הגיע? מגניב. סרטים!'.
אבל השנה החלטתי לנצל את החופש. עבדתי במערכת אתר מדהימה, למדתי בקורס למבחן פסיכומטרי, הכרתי אנשים מדהימים, חוויתי, עשיתי, לא התבטלתי. טוב, 'חוויתי' קצת פחות. אז... איך נסכם את החופש?

הוא היה הרבה פחות טוב מפעמים קודמות. אז היו קורסי תסריטאות, סרטים בתוך הלילה, הלוויות ועניינים (היו כאלה גם השנה), אבל השנה באמת לא עשיתי שום דבר מיוחד. וזה עצוב. אני רוצה לחוות חוויות ולהיהפך להיות מישהו עם עבר מהנה, למה אני לא מצליח?

ווואטספ
סוף סוף למדתי איך להשתמש באפליקציה השערורייתית הזאת! ובצורה מוצלחת במיוחד. מאחד שאין לו בכלל שיחות פרטיות ולהנאתו סתם חופר בקבוצות, התחלתי להבין את הקונספט של דיבור עם אנשים (למרות שהוא לא ממש מעניין) והתחלתי לדבר. ולדבר. ולפרוק. ולבכות ולצחוק ולהינות ולהתמכר... ימים כלילות... ובהתחלה סבלתי מכך, בסופו של דבר נהניתי. גיבשתי לעצמי סוג של נישה של עצמי. נחמד.

אהבה 
החופש למדתי לאהוב לראשונה, וגם להתאכזב ממנה. עצוב וחשוב.

פסיכומטרי
הכרתי בקורס אנשים נפלאים, חברים לחיים אני מקווה, ידידות טובות ונהניתי. לבוא, לצחוק, ללמוד, לעזור, לרכוש. חבל לי שהתקופה הזו נגמרה, בצורה כזו יבשה וחסרת רגש. אפילו אל המדריך שלי התחברתי בצורה מדהימה. בלי תמונה, בלי תזכורת, רק עם עצב על תקופה שחלפה לה, והרבה רצונות טובים לקראת המבחן. אבל מאושר שעשיתי אותו בסופו של דבר.

מערכת אתר
אחד מהדברים החשובים שעשיתי בחיים האמת, הוא להמשיך ולעבוד באינטרנט, אבל בצורה הרבה יותר משמעותית. באתר חדש עם מעט קוראים ומעט משמעות, אך עם צוות מערכת מקסים, חברים נהדרים והרבה צחוקים ובילויים. אני מתגעגע להזדמנות שאראה אותם שוב. גם למדתי להתמקצע בתחומי הכתיבה שלי.

סרטים
לצערי, הרבה פחות משנה שעברה, או מכל השנים בכלל. הסכום השנה עומד על 8 הקיץ, וחבל - יכולתי יותר ובזבזתי את הזמן על וואטספ. אבל השמונה שראיתי היו נהדרים.

דיכאון 
גם זה חלק שמאפיין אותי, וכמובן שמאפיין חלקים רבים מהקיץ הזה, מהחולשה, מאכזבה עצמית, מחוסר השינה והחוסר בחברה, מהמראה החיצוני והמחסור בחכמה, ומעוד הרבה סיבות רבות. השנה הצטרפה אליהן גם 'אהבה'. אין חדש תחת השמש, העיקר שעכשיו יותר טוב :)

מראה חיצוני
 מיום ליום המודעות למראה גובהת וכך האכזבה ממנו. אני לא נראה טוב, וזה בסדר, אבל אני שונא את התחושה שבה אנשים לא אוהבים אותי כי אני לא נראה טוב. מראה אסתטי זה דבר חשוב בתקשורת בין בני אדם, וכשאין לך כזה, אתה נמצא בבעיה. הייתי רוצה להיראות יותר יפה, יותר מושך, אבל נולדתי עם מראה לא כל כך טוב, נקווה שדברים אחרים בתוכי ישנו את זה... 

משפחה 
אז השנה המשפחה הייתה בסדר; היו מלא ריבים עם אחי הקטן שהובילו להוצאת הטלווזיה בקומה התחתונה מהבית. לגיטימי. אך מה שהציק הוא שלמרות שניסיתי להשתנות, הם לא. הם מגעילים ברובם, אין לי מה לעשות איתם, ואני מתעצבן להיות בקרבתם, בעיקר בקרבת אחותי מסתבר, אבל אחי הקטן מתגלה כסביר כשיש לנו תחומי עניין משותפים ואבי בכללי תמיד היה אדם מקסים. עם כל הטינה לאמא שלי, כנראה שהיא פשוט יותר. 

חוויות
לא היו. לא הלכתי לים, לבריכה, בקושי לסרטים ולא היו הרבה חברים. אבל הייתי בפסיכומטרי, הייתי במערכת האתר והכרתי אנשים מקסימים באינטרנט - אני בהחלט לא רוצה יותר מכך. 

חברים 
אין :( כלומר, יש, מהקורס ומהאתר, אבל האלו מהחיים האמתיים נזלו ונעלמו. לא בבחירתי.


לסיכום?

אני תמיד אוהב להסתכל על תקופות יפות ולהגיד שנהניתי בהן, השנה אין לי תקופה יפה לציין. אני בשבת עברתי התקף נוסטלגיה ופרקתי לבי על תעודות יסודי ותיכון שעשו לי נעים בלב, אך הבנתי בסופו של דבר שגם תקופות רעות הן מהווה לנוסטלגיה טובה. אולי בעתיד יהיה גרוע יותר, אולי אני אתגעגע לקורס ולאנשים המקסימים שהכרתי בו... אולי אני לא צריך חוויות בשביל להרגיש טוב ואולי חברים זאת כבר קלישאה ישנה של אושר. אני התבאסתי מהחופש הזה, אבל גם התעמקתי בו, ונהניתי בו. התגבשתי עם עצמי. הלוואי שכולנו נזכה.

שתהיה לנו שנת לימודים נפלאה :) 
0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 18 19 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
תמיר
הוא נחשב לאחד החברים הכי טובים שלי, למרות שבכלל לא בטוח. הוא הרבה פעמים קובע בלעדי והרבה פעמים מבריז לי ויש לו המון בעיות, האופי שלנו שונה לחלוטין, אבל מה שבטוח- מדובר בחבר טוב ואמיתי. אם אני אצטרך אותו, הוא יהיה שם. השאלה היא כמה זמן הקשר שלי איתו יימשך עם כל השינויים שהוא עובר בעזרת הפייסבוק והמקומות שהוא מסתובב בהם.
מכיר אותו מכיתה ו', הייתי אצלו בבית, הוא היה אצלי.
עדי
עדי הוא אחד האנשים הכי משפיעים והכי שונים שאני מכיר. מדובר באדם שהצטרף אלינו לבית הספר בכיתה ח', ובאופן מפתיע בכיתה ט' עבר סוויץ' ונהיה מעין עבריין שמנת שמעשן, שותה, ועושה פוזות. לאחר זמן הבין שהשינוי הזה עשה לו רע, ולאחר שהתעסק עם הוריו, הבית ספר, המשטרה ואפילו החבירם הבין עדי שזה לא טוב בשבילו והחל להסתובב בחברה אחרת. לעיתים הוא מציק ומעט חופר, לעיתים הוא מעט לוחץ, ולעיתים הוא יותר מידי מתנשא ומאבד קשר. אדם טוב זה בטוח, לעיתים מאוד כבד ולא זורם, ולעיתים מאוד זורם ומהנה להיות בחברתו. מה שבטוח, חבר טוב.
מכיר אותו מכיתה ח', הייתי אצלו בבית, הוא היה אצלי. אנחנו חברים טובים פחות או יותר ואני מקווה שהקשר הזה לא ייגמר.
חמור וחזה.
חמור וחזה הן שתי ידידות שונות מאוד, והן חלק מתהליך ארוך שלקח לי זמן לאגד אותו. חמור היא ידידה טובה שלי שאני מכיר מתחילת השנה שעברה, היא מצחיקה, סוטה, וולגרית, אבל בן אדם טוב ונעים להיות בחברתו וזה מה שחשוב. לא עדינה בכלל, מאוד שונה ומגוונת, רב תחומית- מאוד עדכנית בחברה ונהנית מהחיים, אך גם מאוד חכמה ולומדת באוניברסיטה. זה מדליק מאוד הדברים האלה.

חזה, לעומת זאת, היא הבחורה היותר עדינה. מכנים אותה מלאך, האדם שתמיד מחייך, לדעתי היא מאוד מתנשאת וסנובית בחלק מהזמן. היא לא תהיה מוכנה לדבר עם אדם לוקה או מכוער, או לא מספיק מקובל בחברה. יותר מידי מקובעת ויותר מידי מתלהבת מעצמה, אבל לעיתים זה מקובל. אני לא כועס עליה ואין לי משהו נגדה, בשורה התחתונה היינו בריב ארוך ולאחרונה חזרנו לדבר. משהו ביחסים בנינו מאוד לא אחיד אבל גם לא רע במיוחד ולמדנו להסתדר אחד עם השניה.


חמור וחזה הן ידידות רחוקות שלקחתי לחפצי כאשר הבנתי שבשכונה שלי אין לי חברים טובים ורציתי ליצור מעין חבורה קטנה; תמיר, חמור, חזה, חזק, אני, ואולי גם ברטון וטיטי. מה שבטוח, המגניב ביותר בסיפור הוא שיצרתי את החבורה הזאת, רק חבל שהיא לא מגובשת מספיק. אולי בעתיד.
מתן
חבר נחמד, לעיתים. האדם השנוא עלי, לעיתים. האדם המציק ביותר שאני מכיר, לעיתים. להמשיך עם המחמאות? קשה. מתן הוא האדם הכי לא מוגדר והכי בעייתי שאני מכיר- הוא חכם, מאוד, נחשב כבן אדם אינטלגנט שמבין דברים, אך לעיתים הבעיות שלו מתעלות על היתורונת שלו. לעיתים הוא שקט ונחמד, נעים הליכות וכיף להיות בחברתו, נח לשיחה, לא מנסה להצחיק יותר מידי או להציק יותר מידי ולא סובל מעומס טוסטרון, וזה מספיק לי. פעם הוא היה אדם טוב יותר.

הוא כיתה מעלי, והוא עבר לבית ספר חופשי ודמוקרטי. הדברים אצלו השתנו מאוד ולעיתים הוא מאוד מציק ומתנשא, ולאחר שהוא הולך לכל מיני מקומות שאין לי את היכולת או את האומץ ללכת לשם הוא חוזר עם חוויות ומתנשא מעלי. אובר-בטחון בצורה מוגזמת ומעצבנת, אובר-תגובה, המון ציניות והמון בעיות חברתיות. האדם יותר מידי בטוח בעצמו וזה בעייתי.

אבל בשורה התחתונה, חבר נחמד מאוד, כיף להיות בחברתו. לעיתים, כשהוא על רגעון מוחלט, אני מסוגל להיות בחברתו ואפילו להינות מהנוכחות שלו.
אני מכיר אותו מכיתה ו' פחות או יותר, הוא היה אצלי בבית, אני הייתי אצלו. יוצאים מידי פעם לסיבובים בשכונה.
חזק
הוא היה פעם אחד החברים הכי טובים שלי. אני אומנם מכיר אותו זמן קצר, אבל הוא היה אחד האנשים שהכי התחברו אלי, והוא אפילו עבר לבית הספר שלי בגללי. לאחר ריב חזק שבו הבנתי שאני אצלו בהעדפה שנייה, היחסים התקררו והדברים נקפאו לאורך זמן. למרות שהוא ברח לי מהמחשבות שלי, ולמרות שהיחסים איתו הרבה פחות קשורים בזמן האחרון, אני והוא סבבה לחלוטין והיחסים בנינו נהיים בסדר גמור לאחרונה.
היה אצלי בבית, לא הייתי אצלו. מכיר אותו מתחילת כיתה ז'.
ידיד לנצח
באופן מצחיק, שני הכינויים הנפרדים בעצם מתאימים למה שקורה כאן- ידיד לנח. ידיד, הוא חבר טוב שלי מאוד. אני מכיר אותו מגיל פאקינג 4 ועשינו הכל ביחד. ושאני אומר להכל, אני מתכוון לה-כ-ל. הכל כולל הכל. אדם קצת מרושע, אוהב להתווכח, אוהב לצאת צודק, האמת היא שאני כבר לא זוכר את איך שהוא מתנהג כ"כ... אבל חבל שנותק הקשר אחרי שהכרתי לו את לנצח.

לנצח הוא אדם שאוהב לנצח. הוא תותח בספורט, נראה טוב, זוכה לקבל כל מה שהוא רוצה וכל מה שהוא רוצה בחיים מזדמן אליו בשניה. אדם שזכה להכל מהכל, ואני הפסדתי אותו גם כשהכרתי לו את ידיד. השניים היו חברים טובים שלי, מאוד, שגדלתי עם שניהם. לנצח הוא בנם של חברים של המשפחה שלי, וכעת אני מבין שמדובר באדם סנוב, מתנשא, שיותר מידי ירדתי נמוך כדי לספק אותו. לאחר שהכרתי לו את ידיד, הוא סחב אותו אחריו והכיר לו את כל החברים שלו- ושניהם נהיו חברים טובים והותירו אותי מאחור, חסר לי מאוד כל הביחד הזה.

היינו שלושתינו רואים סרטים ביחד, סדרות, ישנים אחד אצל השני, היה לנו ממש כיף, אך משפחתו של ידיד מעט שונאת אותי בעקבות תקריות שונות ומשפחתו של לנצח גם מתחילה לא לחבב אותי במיוחד, וחבל שכך. אני מתגעגע לשלישיה הזאת שיצרתי לנו, לכיף הזה, אבל זה חלף, והם בחרו להיות שני בסט פרינג ולהשאיר אותי לבד ולגמרי לבד. לא יצרו איתי קשר מעצמם קרוב לשנה ולא עשינו איזה ליל סרטי אימה ביחד שנים, אין מה לעשות זה גלגל החיים וגם ידיד וגם לנצח ישארו בשבילי ידידים לנצח :(