למה אני חושב שאני חופר? כי אני חושב שהשקפות העולם שלי שונות משל אחרים- אני אומנם יודע להקשיב (מסתבר) אבל גם אוהב לדבר ולהשוות אל עצמי. אתמול ביציאה לסרט עם רכבת (סינמפאל) גיליתי שהאדם הזה אוהב בעיקר לדבר (על זה שהוא התקבל לעבודה בישרכאט, כ"כ מעניין!) ואילו שאני מדבר על דברים אישיים, אינטרנט וכדומה, אני מגלה, שהוא בכלל, לא, מקשיב. (הפיסוק כזה בכוונה למלעיזים.) וכך ניתן להכריז על זה באופן מופגן- אני אדם שנוטה להקשיב יותר מידי ולדבר יותר מידי, ואולי אני צריך לממן בשניהם. למה אני חייב להתאים את עצמי לנורמה הכללית? כי אני רוצה להשתלב בה. לדבר אל אדם מבלי שהוא יגיב לך זה חסר טעם; זה אולי השיפור היחידי בין מצבו של אבי למצבו שלי. אני לא מחפש במה, אני מחפש גם תגובה. וכשהיא לא מגיעה אני מניח שהאכזבה מותירה לי יותר מידי מקום לשאלות. חבל. הלוואי שבמקום לדלל בחפירות אנשים היו נוטים להקשיב לי, זה היה הרבה יותר כיף.
ועכשיו לנושא אחר- הפרעות הקשב שלי מתעצמות ונהפכות לחלק הרבה יותר מרכזי וקשה בחיי. אז נכון, עד לפני חצי שנה פלוס לא הבנתי חצי מהסרטים שראיתי כי ברובם לא התרכזתי- אבל ג'יזס. אני מרגיש מיום ליום כיצד הריכוז שלי דועך, העירניות נופלת, העוצמה שבקליטת דברים מתאפסת ואני כבר לא אני. אומרים שזה בגלל חוסר העקביות והחוסר זיכרון, וזה נכון, אבל אני כבר לא יודע מה לעשות. שלחו לי במסגרת הקורס שאני מתחיל בשבוע הבא מעין תסריט כתוב שלא הבנתי חצי ממה שרשום בו, אך את החצי השני כשקראתי מאוד השתעממתי והיה לי נורא קשה לדמיין את הדמויות. אולי זה בגלל שזה לא היה מעניין? אולי זה בגלל שלא התחברתי? אולי, בוודאי. אבל בעיני זה בגלל שאני פשוט בן אדם שמכור למסך, מכור לדימוי, מכור ל"הכל מובא לעיניים ולא צריך לדמיין כלום" והחלוקה הפנטסטית שלי לז'אנרים וסוגים משפיעה עלי רבות. במילים אחרות- אני לא קורא מספיק. עם הקריאה ועם ההתמדה החזון הויזואלי שבדמיון יבוא מעצמו ואולי זה גם יקל על בעיות הקשב והרצף שלי, בינתיים אני אאלץ לראות סרטים מעצבנים ולא מעניינים ולקרוא שטויות באינטרנט, כי זה מה שעוזר, בטח. אולי אני אקח ריטלין באופן קבוע בכל החיים? לעע.
יש לי הרבה משימות השבוע. להשתנות חזותית, לראות סדרה וסרט בשביל הקורס, לברר כמה עניינים כספיים וכמובן, פשוט להינות. אבל החלק הקשה הוא שכל המשימות מתקבצות ליומיים. בשבוע הבא אבי ואמי נוסעים לפריז (יש!) ואני מתחיל את הקורס (מאתגר) והכל הולך להשתנות- אני הולך להעצים חוויות ולממש את החופש למשהו חווייתי. זה אולי יהיה קשה (אולי?) אבל אני כבר חייב לנסות- השאלה היא מה אני עושה אם יהיה לי קשה מידי, ועל זה לא חשבתי. זה הכל תלוי בגורל ובמזל, והכל גם תלוי בהתמדה שלי, אך הלוואי ואני אצליח- ואם לא, מקווה שזו לא תהיה נפילה קשה כפי שהיא אמורה להיות, ושזה לא יקרה כמו בבית הספר שהמורים עושים פרצוף חמוץ לאנשים שנכשלים.
משאלות הלב: בריאות לפני הכל כמובן, נאמנות למזל ולתכנונים, להמנע משעמום ומעצבנות, להינות, להיות מסודר, להיות מ ר ו כ ז, להחזיר לחיי את ההרגלים הישנים והלא מתנצלים וכמובן להצליח להגיע לקורס בשלום ובהצלחה בלי קושי ובלי בעיות. וגם ממש יהיה מדהים אם אקבל את המשתמשים שנחסמו מאתרים שונים בחזרה, שמחה לאיד.
אם יש תכונה שאני שונא שיש בי (אם בכלל יש בי) ובטוח שירשתי אותה מאבי היא- חפירה. אחד הדברים שאני הכי שונא בעולם זה להרגיש שאני חופר למישהו- או לחוות את התחושה שמישהו חופר לך. שאדם מדבר ומדבר ללא הגיון או פואנטה שוב ושוב וממשיך וממשיך וטוחן את דבריו ללא הגיון והאדם שמולו פשוט מתמאס. אבי למשל כזה. אבי הוא האדם הכי חופר שאני מכיר אי פעם- אחת התכונות השליליות ביותר שיש בו והתכונה השנואה עלי בתוכו, הוא אדם שאוהב להכריז על מוסכמויות חברתיות ישנות באופן מרהיב (למי שזוכר- "אני מתנגד לסיגריות!" ) ונוהג תמיד לשחזר, למחזר, לחפור, לדבר בלי הגיון ורק לעשות הכל כדי להשריש את מה שהוא חושב- גם אם זה לא ממש מעניין. גם אם אני אשב מול המחשב ובכלל לא אשים אוזני הוא לא ישים לב, העיקר שתהיה לו במה להגיד את דבריו. אגב, זו אחת מההפרעות הבולטות בPDD, אבל שיהיה. אני מפחד לגלות שגם אני כזה. ולמה לעזאזל אני חושב שאני כזה? יש לי בעיה שאני נוטה לחשוב על אנשים יותר מידי וגם כזו לדבר יותר מידי, וגם הביקורת המעצבנת שיש בו שורשה בי. יש לי גם תחושה שיחסי האהבה שנאה תקפים בנינו בהדדיות, לא, בעצם זה אחרת, אבל עדיין קיים.
למה אני חושב שאני חופר? כי אני חושב שהשקפות העולם שלי שונות משל אחרים- אני אומנם יודע להקשיב (מסתבר) אבל גם אוהב לדבר ולהשוות אל עצמי. אתמול ביציאה לסרט עם רכבת (סינמפאל) גיליתי שהאדם הזה אוהב בעיקר לדבר (על זה שהוא התקבל לעבודה בישרכאט, כ"כ מעניין!) ואילו שאני מדבר על דברים אישיים, אינטרנט וכדומה, אני מגלה, שהוא בכלל, לא, מקשיב. (הפיסוק כזה בכוונה למלעיזים.) וכך ניתן להכריז על זה באופן מופגן- אני אדם שנוטה להקשיב יותר מידי ולדבר יותר מידי, ואולי אני צריך לממן בשניהם. למה אני חייב להתאים את עצמי לנורמה הכללית? כי אני רוצה להשתלב בה. לדבר אל אדם מבלי שהוא יגיב לך זה חסר טעם; זה אולי השיפור היחידי בין מצבו של אבי למצבו שלי. אני לא מחפש במה, אני מחפש גם תגובה. וכשהיא לא מגיעה אני מניח שהאכזבה מותירה לי יותר מידי מקום לשאלות. חבל. הלוואי שבמקום לדלל בחפירות אנשים היו נוטים להקשיב לי, זה היה הרבה יותר כיף.
ועכשיו לנושא אחר- הפרעות הקשב שלי מתעצמות ונהפכות לחלק הרבה יותר מרכזי וקשה בחיי. אז נכון, עד לפני חצי שנה פלוס לא הבנתי חצי מהסרטים שראיתי כי ברובם לא התרכזתי- אבל ג'יזס. אני מרגיש מיום ליום כיצד הריכוז שלי דועך, העירניות נופלת, העוצמה שבקליטת דברים מתאפסת ואני כבר לא אני. אומרים שזה בגלל חוסר העקביות והחוסר זיכרון, וזה נכון, אבל אני כבר לא יודע מה לעשות. שלחו לי במסגרת הקורס שאני מתחיל בשבוע הבא מעין תסריט כתוב שלא הבנתי חצי ממה שרשום בו, אך את החצי השני כשקראתי מאוד השתעממתי והיה לי נורא קשה לדמיין את הדמויות. אולי זה בגלל שזה לא היה מעניין? אולי זה בגלל שלא התחברתי? אולי, בוודאי. אבל בעיני זה בגלל שאני פשוט בן אדם שמכור למסך, מכור לדימוי, מכור ל"הכל מובא לעיניים ולא צריך לדמיין כלום" והחלוקה הפנטסטית שלי לז'אנרים וסוגים משפיעה עלי רבות. במילים אחרות- אני לא קורא מספיק. עם הקריאה ועם ההתמדה החזון הויזואלי שבדמיון יבוא מעצמו ואולי זה גם יקל על בעיות הקשב והרצף שלי, בינתיים אני אאלץ לראות סרטים מעצבנים ולא מעניינים ולקרוא שטויות באינטרנט, כי זה מה שעוזר, בטח. אולי אני אקח ריטלין באופן קבוע בכל החיים? לעע.
יש לי הרבה משימות השבוע. להשתנות חזותית, לראות סדרה וסרט בשביל הקורס, לברר כמה עניינים כספיים וכמובן, פשוט להינות. אבל החלק הקשה הוא שכל המשימות מתקבצות ליומיים. בשבוע הבא אבי ואמי נוסעים לפריז (יש!) ואני מתחיל את הקורס (מאתגר) והכל הולך להשתנות- אני הולך להעצים חוויות ולממש את החופש למשהו חווייתי. זה אולי יהיה קשה (אולי?) אבל אני כבר חייב לנסות- השאלה היא מה אני עושה אם יהיה לי קשה מידי, ועל זה לא חשבתי. זה הכל תלוי בגורל ובמזל, והכל גם תלוי בהתמדה שלי, אך הלוואי ואני אצליח- ואם לא, מקווה שזו לא תהיה נפילה קשה כפי שהיא אמורה להיות, ושזה לא יקרה כמו בבית הספר שהמורים עושים פרצוף חמוץ לאנשים שנכשלים.
משאלות הלב: בריאות לפני הכל כמובן, נאמנות למזל ולתכנונים, להמנע משעמום ומעצבנות, להינות, להיות מסודר, להיות מ ר ו כ ז, להחזיר לחיי את ההרגלים הישנים והלא מתנצלים וכמובן להצליח להגיע לקורס בשלום ובהצלחה בלי קושי ובלי בעיות. וגם ממש יהיה מדהים אם אקבל את המשתמשים שנחסמו מאתרים שונים בחזרה, שמחה לאיד.