זה לא הסוף, כמובן. בלילה משעמם ואמא שלי מסדרת את הבית ואני חופר לה- תמיד מנסה להשיג attention בחוסר הצלחה כי אני אדיוט מידי כדי להבין שהיא לא לרמתי- ואז, בלילה, משעמם לי. או שאני קורא עיתונים, או שאני מנסה לקרוא ספרים, או שאני יוצא (וגם זה בזמן האחרון לא להיט) או שאני נרדם. בעצם, כבר מזמן שאני לא נרדם. ואז מגיע שבת- ואו, כמה ששבת משעממת. פשוט יושבים ובוהים בקיר אחרי הארוחה בחוסר מעש בלי לעשת שום דבר- פעם עוד ידיד ולנצח היו נשארים אצלי והיה ממש כיף, היום אנחנו פאקינג אוכלים בנפרד (הם המניאקים נמאסו עלי והחליטו להתקבץ עם עצמם, כפויי טובה) בעוד בשבתות האחרונות הגעתי למסקנה שאני פשוט בן אדם שמשעמם לו להיות לבד בשבת. או שאני קורא (הסיכויים רחוקים) או שאני אוכל כל היום, או ישן שנ'צ (ואו כמה שזה נדיר) או שאני יוצא להליכה- וגם זה, עובר, ומוזר. מריץ לך מחשבות פילוסופיות ומשעממות בראש. ג'יז. אחרי הכל מגיע סופ'ש- וזה- הדובדבן שבקצפת. או שיוצאים, או שהולכים לסרט, או שהולכים לאכול, או שנשארים בבית ורואים האח הגדול, אבל פאק, כמה שזה כיף. כמה שזה עוזר. כמה שזה מהנה. אמןןן יהיה ככה כל הזמן.
הלוואי ויכולתי לומר את האמת בכל מילה כאן מבלי לחשוש, אבל אנחנו חיים בעולם שכולו חששות ואין טעם שבגלל שגיאה אחת הכל יפול. נסכם בכך- שבת, יום המנוחה והעושר, הוא היום הקשה עלי בשבוע- יציאתו היא הקלה גדולה עבורי. אני עדיין מעריץ את שישי בערב למשל, אבל חסר לי עוד כמה דברים בשביל לאהוב אותו. היום בשבת בבוקר היינו אמורים לאכול אצל משפחתו של תמיר- הפלא ופלא- לא הלכתי לאכול אצלו כי פשוט לא רציתי. אח, כמה שההורים שלי כעסו עלי, כמה שהוא יכעס עלי, כמה שהמשפחה שלו תכעס עלי.
שיכעסו.
שבוע הבא מתחיל הביזנס האמתי. מחר אני מתחיל קורס חדש שעומד לשנות לי את הסתכלות החופש. מתרגש? בוודאי. יותר חשוב לי דברים אחרים עכשיו. ממחר היום הולך להיראות כ"כ אחרת, לעזאזל, אני עומד לשנות מסלול ב180 מעלות ואני כ"כ מקווה שיוקל לי, שילך לי טוב. אין הבטחה שהכל ילך טוב, אבל אנחנו כאן כדי לקוות, והתקווה משרה בנו את ההצלחה, אמר אדם חכם.
משאלות הלב? כרגיל הפעם- התמדה בדברים החשובים, עקביות, ריכוז, בריאות, הצלחה בהתמודדות והעיקר שאני אהיה רגוע.
אני לא יודע איזה יום אני שונא יותר- שישי או שבת. בשישי אני בד"כ קם להאזנת צלילי המוזיקה המז** של אמי עם אופרה גרועה או שירי דוסים (פאק, כמה ששירי הדוסים גרועים) ואז ממשיך ביום תוך כדי אכילת קורסונים ושתיית שוקו, וזה עוד החלק הטוב של היום. בהמשך אני עצבני נורא ללא שום סיבה, האור יום מחרפן אותי, משימות הבית משגעות אותי, השהיה מול המחשב חריגה משאר השבוע באופן שקשה להסביר, ובד"כ אני לא רואה סרטים ביום זה ובמידה ואני רואה הם גרועים במיוחד- כל הדברים הגרועים ביום אחד. אבל מילא זה. החלק הגרוע הוא כניסת השבת. אם אני צופה בסרט אני לחוץ ולא נהנה ממנו בגלל השבת, זה ברור. אבל החלק המעצבן הוא שבכניסת השבת אני חייב לעצור הכל- כל פעילות- ואבא שלי עם צעקה מעצבנת "תיכנס כבר להתקלח! בוא לבית כנסת!" הוא פשוט לא סובל את העובדה שאני לא הולך לבית הכנסת ואז אני נאלץ לסבול. מאוד. כי בד"כ אני פשוט מסתובב בשכונה שלי בחוסר מעש, סובב סביב סיבובים הלוך ושוב בחום המיוזע במקום לשבת בבית כמו אדם נורמלי ואז חוזר הביתה כדי לראות את אמי יושבת לבד ואומרת "שוב חזרת ראשון". לא משנה מה אני אעשה, אני אחזור ראשון. ואז כמובן אבי מגיע ואחותי יורדת וכולם מתישבים לאכול- הארוחה היא החלק האהוב עלי בסופ'ש, כיוון שאז סוף סוף כולם ביחד- המריבות הוויכוחים והעוינות שהאחים פיתחו בניהם כבר הרסו את זה, ואין לי מספיק זיכרון כדי להבין איך זה היה ככה או למה זה ככה. כשאחי הגדול ואשתו פה זה יותר כיף. וואלה.
זה לא הסוף, כמובן. בלילה משעמם ואמא שלי מסדרת את הבית ואני חופר לה- תמיד מנסה להשיג attention בחוסר הצלחה כי אני אדיוט מידי כדי להבין שהיא לא לרמתי- ואז, בלילה, משעמם לי. או שאני קורא עיתונים, או שאני מנסה לקרוא ספרים, או שאני יוצא (וגם זה בזמן האחרון לא להיט) או שאני נרדם. בעצם, כבר מזמן שאני לא נרדם. ואז מגיע שבת- ואו, כמה ששבת משעממת. פשוט יושבים ובוהים בקיר אחרי הארוחה בחוסר מעש בלי לעשת שום דבר- פעם עוד ידיד ולנצח היו נשארים אצלי והיה ממש כיף, היום אנחנו פאקינג אוכלים בנפרד (הם המניאקים נמאסו עלי והחליטו להתקבץ עם עצמם, כפויי טובה) בעוד בשבתות האחרונות הגעתי למסקנה שאני פשוט בן אדם שמשעמם לו להיות לבד בשבת. או שאני קורא (הסיכויים רחוקים) או שאני אוכל כל היום, או ישן שנ'צ (ואו כמה שזה נדיר) או שאני יוצא להליכה- וגם זה, עובר, ומוזר. מריץ לך מחשבות פילוסופיות ומשעממות בראש. ג'יז. אחרי הכל מגיע סופ'ש- וזה- הדובדבן שבקצפת. או שיוצאים, או שהולכים לסרט, או שהולכים לאכול, או שנשארים בבית ורואים האח הגדול, אבל פאק, כמה שזה כיף. כמה שזה עוזר. כמה שזה מהנה. אמןןן יהיה ככה כל הזמן.
הלוואי ויכולתי לומר את האמת בכל מילה כאן מבלי לחשוש, אבל אנחנו חיים בעולם שכולו חששות ואין טעם שבגלל שגיאה אחת הכל יפול. נסכם בכך- שבת, יום המנוחה והעושר, הוא היום הקשה עלי בשבוע- יציאתו היא הקלה גדולה עבורי. אני עדיין מעריץ את שישי בערב למשל, אבל חסר לי עוד כמה דברים בשביל לאהוב אותו. היום בשבת בבוקר היינו אמורים לאכול אצל משפחתו של תמיר- הפלא ופלא- לא הלכתי לאכול אצלו כי פשוט לא רציתי. אח, כמה שההורים שלי כעסו עלי, כמה שהוא יכעס עלי, כמה שהמשפחה שלו תכעס עלי.
שיכעסו.
שבוע הבא מתחיל הביזנס האמתי. מחר אני מתחיל קורס חדש שעומד לשנות לי את הסתכלות החופש. מתרגש? בוודאי. יותר חשוב לי דברים אחרים עכשיו. ממחר היום הולך להיראות כ"כ אחרת, לעזאזל, אני עומד לשנות מסלול ב180 מעלות ואני כ"כ מקווה שיוקל לי, שילך לי טוב. אין הבטחה שהכל ילך טוב, אבל אנחנו כאן כדי לקוות, והתקווה משרה בנו את ההצלחה, אמר אדם חכם.
משאלות הלב? כרגיל הפעם- התמדה בדברים החשובים, עקביות, ריכוז, בריאות, הצלחה בהתמודדות והעיקר שאני אהיה רגוע.