איזה מעצבן זה להתחיל יום נפלא שנגמר ברע. ז"א, הכל כמעט הלך כ"כ טוב ביום הזה, למה הוא חייב להגמר כ"כ רע? כנראה שזה המזל או משהו. בכל מקרה, היום התחלתי את הקורס ואני חייב לומר שהתחיל נפלא. אני מהאנשים האלו שאם הם מתחילים ברגל ימין הם מסיימים ברגל ימין- והנה, היום התחלתי ממש טוב. זה מתחיל בזה שבאתי ראשון לסדנה- ואז פגשתי נערה חביבה, נקרא לה "ל". אז אני ול' התחברנו די מהר (היא באמת ילדה מקסימה, מצחיקה, כיפית וכו') ואז הצטרף גם א'- ומשם הכל היסטוריה. התחברנו, צחקנו, דיברנו, ישבנו באיזור הסדנה ופשוט נהננו. ואז הצטרפו עוד אנשים וחברים וכולנו נהננו ויצרנו לא מעט אינטרקציה- ואפילו גיליתי שיש כמה בנות מהעיר שלי, שזה כמובן רק מוסיף. הסטיגמות עלי ירדו בשניות- אני חושב שקיבלו אותי ממש יפה. מעבר לזה גם ממש נהניתי מהעובדה שכולם שם נערים בגובה העיניים, נחמדים, ממש לא סנובים, כמו שאני אוהב. באמת, הלוואי וכל החברים שלי היו כאלה.
ואז התחילה הסדנה. למדנו כ"כ הרבה דברים בסדנה הזו שכבר קשה לי לעכל- אבל וואו, היא קשה, היא גיאונית והיא ברמה גבוהה. היא בהחלט מציבה לנו רף מעצבן של חשיבה ויצירה ברמה שקשה לי להאמין שאנשים יוכלו להתחיל בה בכזאת קלות- אבל באמת שנהניתי מהשיטה שבה אנחנו לומדים, סוף סוף לקבל ערך להמון דברים שלא חשבתי עליהם. כמובן שבעלת הקורס שמנחה אותנו (מוכשרת ומוכרת משהו) החליטה שאני אתחיל בהקראת העבודות, ובהרבה התרגשות קראתי, וכמובן שהיו אצלי בעיות אבל אין זה מביך. הסיבוב הממשיך היה מעצבן עבור חברי לקבוצה כי חלקם התביישו, אך ככל שהסדנה המשיכה המסיכות ירדו וכולנו דיברנו וצחקנו. גם בהמשך נתנו לנו עבודה בזוגות, זה בכלל היה נהדר ומביך ומצחיק ופשוט כיף אחד גדול. החלק השני של השיעור, עם מרצה אחרת, היה קצת בעייתי- היא העפילה עלינו חומר, העפילה עלינו שיעורי בית והיא הייתה מעט קשוחה, מאוד לא פתוחה. לא הרגשנו אווירה ממש כיתתית ומהנה יחד איתה, אבל יחד עם זאת היה חביב ולפחות למדנו כמה דברים חדשים בחומר ועל כמה דברים שחובה שיהיו כי אחרת הדברים לא מסתדרים- וכנראה שהרבה דברים אצלה בכללי לא מסתדרים.
אז כן, למדנו המון. גם קיבלתי טרמפ לעיר שלי כי לומדים לא מעט אנשים משם יחד איתי. גם סבתא הביאה לי אוכל הביתה כשאני חוזר, יש יותר טוב מזה? ואז הגיע הערב- ומשם דעיכה. ראיתי עם אחותי ועם אחי דה וויס וישר אחי ניסה לצלם תמונה שבכח לא יראו אותי, והתעצבנתי. למה כולם בתמונה ואני לא? והוא ואחותי כ"כ קרובים, כן, יש לי אח קוקסינל. וכולם נופלים בקסם הקוקסינלי שלו. זה הורג אותי. ואז הוא אמר לי שהוא לא רוצה שאני יהיה בתמונה, שרק הוא ומשואה יהיו שם. אע, שיהיה. כאילו אני רוצה לרצות את ההורים שלי על משהו.
ואז עשיתי מעשה מגונה כרגיל והלכתי לישון וקמתי עם כאב ראש, עייף נורא, לא מרוכז. ירדתי למטה ושתיתי וראיתי טלווזיה, מאוד מעומעם, ואז ישבתי ושמעתי מוזיקה מלאה במחשבות על החיםי ואומנות וכו', ואז הוא בא ומקפיץ אותי. בד"כ הוא בא כדי לעקוב אחרי, כי אין לו מה לעשות, כי הוא רוצה להיות למטה יחד איתי וכו' וכו' כי הוא ילד טיפש שמנסה לחכות אותי, ואז פשוט פלטתי ואמרתי לו- מה אתה עושה כאן? בצעקה בוטה. הקוקסינל נעלב. הוא בכלל התכוון להראות לי שיחה עם הורי מחו''ל, אבל החליט לבסוף לא להראות אותם לי. למה? כי "הבהלתי" אותו. כשעלה למעלה אמר להורי שהוא לא רוצה שידברו איתי, אפילו לא אמר למה, והמפגרים לא נלחמו על שיחה איתי-פשוט הלכו לישון כרגיל. כמו שאמרתי, מפגרים. אח, כמה שזה כואב לחיות עם הורים מפגרים.
ואז הוא ירד למטה, חושב שוב שהוא יכול לנהל את העולם ולעשות מה שהוא רוצה עם ההליכה המעצבנת והגוף השמנמן והפרצוף המנופח, איכס, בגללו אני מבין את היטלר למשל. כן, כמה שזה נורא להגיד את זה- כשאתה מפתח אנטי כלפי מישהו, ואתה רואה אותו קבוץ בביטחון, מלא בעוצמה פנימית, לא מצטער ולא מופנם, בלי שמץ של ערעור מחשבתי על מעשיו אלא בא ומתגאה באופיו מול עיניך- אין סיבה שבכלל כן להביע אמפתיה כלפיו, ואלו דברים שגם היטלר היה מסכים איתי, למרות שהאנטי שלו ליהודים היה מעט אובססיבי מידי. ואני גם לא חושב שצריך להרוג את אחי הקטן- צריך פשוט לשלוח אותו למקום רחוק רחוק מאוד מהבית שלי, שיחזר פעם בכמה שבועות ושילך ממנו, ממש לא יצער אותי. רק חבל שאין סיכוי שזה יקרה. אלוקים, זה פשוט יהיה הגשמת חלום עבורי.
ואז הוא ירד למטה כן כן ואמרתי לו "מה אתה חושב שאתה עושה כאן?" הוא אמר לי שהוא בא לאכול פיתה. אמרתי לו, "לך לך מפה, אני אפילו לא רוצה לראות אתך. למה לא נתת לי לדבר איתם?" הוא פשוט הסתכל עלי במבט זדוני ואמר בקול נקי, צורם ומתנקל- "אני פשוט לא רוצה שהם יתייחסו אליך. אני רוצה שהם יתייחסו רק אלי ואל השאר, לא אליך." ואז אמרתי לו שאני מייחל לו שהוא ימות בכל יום, שאני שונא אותו, שהוא אפס, ואז הוא התחיל לצרוח צרחות אימה וכמובן שאני אשם. למה אני אשם? כי אני מצית את המריבה. שרמוטות. נמאס לי כבר מהם.
אז כן, היום נגמר חרא. אבל הקוקסינל הקטן והמזדיין שאמן וייכנס למוסד לעבריינים צדק במעט בדבריו- הוא באמת מצליח לגנוב את היחס של ההורים שלי, ולא "בצדק". ההורים שלי שטחיים. ההורים שלי אובססיבים אל הילד הזה כי הוא רגיש, כי הוא צריך אותם. הם מפחדים מהיום הזה בו כולנו גודלים, אני, משואה, רזיאל, וכו' ומפחדים שאנחנו לא נצטרך אותם כי הם מתבססים על זה. לא סתם אבא שלי מזכיר לי בכל פעם שהוא קנה לי פלזה לחדר וכל מיני שטויות חסרי פואנטה כרגיל לדבריו- יש משהו בזה שהם אוהבים לתת כי הם יודעים שזה משעבד את הילד לידם, אמא שלי אובססיבית לאחי הקטן. היא לא מסוגלת שניה אחת בלעדיו וכל הזמן משרתת אותו ומטפלת בו כי היא אדם מסכן. היא אדם שמפחד לעזוב את הילדים כמו שההורים שלה עזבו אותה כשהייתה קטנה. לעומת זאת, אבי, קצת יותר פיקח- הוא גם קצת יותר מנסה ליצור איתי אינטרקציה ריגשית, אבל אליו אני פשוט לא מסכים. למה? כי גם לי יש את העקרונות שלי. אני לא מוכן לפתח מערכת רגשית עם בן אדם שברור לי שהוא מעדיף אדם אחר על פני ועם אדם שאובססיבי כלפי זה שאחי הקטן יצא נקי וטהור מכל דבר- עצם העובדה שעכשיו אין לו מקום ללימודים שנה הבאה מוכיחים הכל. הילד הזה הוא אפס שגדל בתנאים מדהים, הוא אדיוט שגדל כמלכים, הוא ילד מפונק וחסר תכלית בחייו. הוא לא יצליח. הם הכשילו אותו. הם כ"כ רצו לעזור לו והנה, הם הגורם מספר 1 לנפילה הגדולה ביותר בחייו. והאמת? מגיע להם. מגיע להם וגם לו הסבל הזה ואני מאחל להם מכל הלב שזה הסבל שילווה אותם עד הסוף המר בו הם יבינו שאני צדקתי. אבל זוהי לא הפואנטה עכשיו- הפואנטה היא שהם פשוט כלואים באהבה המזוייפת והמלוקקת והגייזית שהוא נותן להם, ועם כל הסנטימנטליות ההומואית הזאת איך אפשר שלא "להתרגש" ממנו? אז הנה, הוא מנסה לסחוט ממני את היחס ומצליח, אז הנה, הוא הודה באמת שקשה לו לראות שאתם בקשר טוב איתי. אבל יודעים מה? זה בסדר גמור מבחינתי. ככל שהם יותר יתנו לו יחס, אני יותר יבין מי הטיפוס. נעזוב לרגע את זה ששניהם טיפשים מוחלטים וחסרי אינטלגנציה בסיסית בעיני, כאשר אבי ילך בעקבות אחי וכאשר אמי גם כן תעשה זאת אני אבין (או שכבר הבנתי) שמדובר כאן במקרה שהוא פשוט הפליה על רקע אפיוני ורגשי בלתי נסלח. אם הם גם טיפשים, וגם עם חרא של אופי- אין לי שום של סיבה להעריץ אותם או לחפש קשר איתם. אני מודע לכך שחצי ממה שאני אומר ישמע מתנשא ומגעיל אבל חשוב להגיד שזה סוג של פריקה ארוכה ורצינית מאוד על כל מה שעובר עלי שלמרות הנימה הגאוותנית נובעת מתמימות. אני ילד שנפל להורים גרועים- זה לא סוד. אני פשוט אחכה לרגע הזה בו אני אצליח בלעדיהם ולא אצטרך אותם- ואז הם יהיו כבולים בידי הילד הקטן והמסכן שהם יצרו, ונראה במי היה שווה יותר להשקיע. אני גאה בעצמי. אני גאה בדרך שלי. ואני גם לא צריך אף "הורה" ברמה הזאתי בשביל להוכיח לי מה אני או בשביל ללמד אותי. אני גם כן מלא ביטחון- ביטחון מהסוג הרע, ביטחון מהסוג שנופל בד"כ. אז אני צריך פשוט להודות באמת- אני כבר חייב להתנתק מהם. זה הכל.
איזה מעצבן זה להתחיל יום נפלא שנגמר ברע. ז"א, הכל כמעט הלך כ"כ טוב ביום הזה, למה הוא חייב להגמר כ"כ רע? כנראה שזה המזל או משהו. בכל מקרה, היום התחלתי את הקורס ואני חייב לומר שהתחיל נפלא. אני מהאנשים האלו שאם הם מתחילים ברגל ימין הם מסיימים ברגל ימין- והנה, היום התחלתי ממש טוב. זה מתחיל בזה שבאתי ראשון לסדנה- ואז פגשתי נערה חביבה, נקרא לה "ל". אז אני ול' התחברנו די מהר (היא באמת ילדה מקסימה, מצחיקה, כיפית וכו') ואז הצטרף גם א'- ומשם הכל היסטוריה. התחברנו, צחקנו, דיברנו, ישבנו באיזור הסדנה ופשוט נהננו. ואז הצטרפו עוד אנשים וחברים וכולנו נהננו ויצרנו לא מעט אינטרקציה- ואפילו גיליתי שיש כמה בנות מהעיר שלי, שזה כמובן רק מוסיף. הסטיגמות עלי ירדו בשניות- אני חושב שקיבלו אותי ממש יפה. מעבר לזה גם ממש נהניתי מהעובדה שכולם שם נערים בגובה העיניים, נחמדים, ממש לא סנובים, כמו שאני אוהב. באמת, הלוואי וכל החברים שלי היו כאלה.
ואז התחילה הסדנה. למדנו כ"כ הרבה דברים בסדנה הזו שכבר קשה לי לעכל- אבל וואו, היא קשה, היא גיאונית והיא ברמה גבוהה. היא בהחלט מציבה לנו רף מעצבן של חשיבה ויצירה ברמה שקשה לי להאמין שאנשים יוכלו להתחיל בה בכזאת קלות- אבל באמת שנהניתי מהשיטה שבה אנחנו לומדים, סוף סוף לקבל ערך להמון דברים שלא חשבתי עליהם. כמובן שבעלת הקורס שמנחה אותנו (מוכשרת ומוכרת משהו) החליטה שאני אתחיל בהקראת העבודות, ובהרבה התרגשות קראתי, וכמובן שהיו אצלי בעיות אבל אין זה מביך. הסיבוב הממשיך היה מעצבן עבור חברי לקבוצה כי חלקם התביישו, אך ככל שהסדנה המשיכה המסיכות ירדו וכולנו דיברנו וצחקנו. גם בהמשך נתנו לנו עבודה בזוגות, זה בכלל היה נהדר ומביך ומצחיק ופשוט כיף אחד גדול. החלק השני של השיעור, עם מרצה אחרת, היה קצת בעייתי- היא העפילה עלינו חומר, העפילה עלינו שיעורי בית והיא הייתה מעט קשוחה, מאוד לא פתוחה. לא הרגשנו אווירה ממש כיתתית ומהנה יחד איתה, אבל יחד עם זאת היה חביב ולפחות למדנו כמה דברים חדשים בחומר ועל כמה דברים שחובה שיהיו כי אחרת הדברים לא מסתדרים- וכנראה שהרבה דברים אצלה בכללי לא מסתדרים.
אז כן, למדנו המון. גם קיבלתי טרמפ לעיר שלי כי לומדים לא מעט אנשים משם יחד איתי. גם סבתא הביאה לי אוכל הביתה כשאני חוזר, יש יותר טוב מזה? ואז הגיע הערב- ומשם דעיכה. ראיתי עם אחותי ועם אחי דה וויס וישר אחי ניסה לצלם תמונה שבכח לא יראו אותי, והתעצבנתי. למה כולם בתמונה ואני לא? והוא ואחותי כ"כ קרובים, כן, יש לי אח קוקסינל. וכולם נופלים בקסם הקוקסינלי שלו. זה הורג אותי. ואז הוא אמר לי שהוא לא רוצה שאני יהיה בתמונה, שרק הוא ומשואה יהיו שם. אע, שיהיה. כאילו אני רוצה לרצות את ההורים שלי על משהו.
ואז עשיתי מעשה מגונה כרגיל והלכתי לישון וקמתי עם כאב ראש, עייף נורא, לא מרוכז. ירדתי למטה ושתיתי וראיתי טלווזיה, מאוד מעומעם, ואז ישבתי ושמעתי מוזיקה מלאה במחשבות על החיםי ואומנות וכו', ואז הוא בא ומקפיץ אותי. בד"כ הוא בא כדי לעקוב אחרי, כי אין לו מה לעשות, כי הוא רוצה להיות למטה יחד איתי וכו' וכו' כי הוא ילד טיפש שמנסה לחכות אותי, ואז פשוט פלטתי ואמרתי לו- מה אתה עושה כאן? בצעקה בוטה. הקוקסינל נעלב. הוא בכלל התכוון להראות לי שיחה עם הורי מחו''ל, אבל החליט לבסוף לא להראות אותם לי. למה? כי "הבהלתי" אותו. כשעלה למעלה אמר להורי שהוא לא רוצה שידברו איתי, אפילו לא אמר למה, והמפגרים לא נלחמו על שיחה איתי-פשוט הלכו לישון כרגיל. כמו שאמרתי, מפגרים. אח, כמה שזה כואב לחיות עם הורים מפגרים.
ואז הוא ירד למטה, חושב שוב שהוא יכול לנהל את העולם ולעשות מה שהוא רוצה עם ההליכה המעצבנת והגוף השמנמן והפרצוף המנופח, איכס, בגללו אני מבין את היטלר למשל. כן, כמה שזה נורא להגיד את זה- כשאתה מפתח אנטי כלפי מישהו, ואתה רואה אותו קבוץ בביטחון, מלא בעוצמה פנימית, לא מצטער ולא מופנם, בלי שמץ של ערעור מחשבתי על מעשיו אלא בא ומתגאה באופיו מול עיניך- אין סיבה שבכלל כן להביע אמפתיה כלפיו, ואלו דברים שגם היטלר היה מסכים איתי, למרות שהאנטי שלו ליהודים היה מעט אובססיבי מידי. ואני גם לא חושב שצריך להרוג את אחי הקטן- צריך פשוט לשלוח אותו למקום רחוק רחוק מאוד מהבית שלי, שיחזר פעם בכמה שבועות ושילך ממנו, ממש לא יצער אותי. רק חבל שאין סיכוי שזה יקרה. אלוקים, זה פשוט יהיה הגשמת חלום עבורי.
ואז הוא ירד למטה כן כן ואמרתי לו "מה אתה חושב שאתה עושה כאן?" הוא אמר לי שהוא בא לאכול פיתה. אמרתי לו, "לך לך מפה, אני אפילו לא רוצה לראות אתך. למה לא נתת לי לדבר איתם?" הוא פשוט הסתכל עלי במבט זדוני ואמר בקול נקי, צורם ומתנקל- "אני פשוט לא רוצה שהם יתייחסו אליך. אני רוצה שהם יתייחסו רק אלי ואל השאר, לא אליך." ואז אמרתי לו שאני מייחל לו שהוא ימות בכל יום, שאני שונא אותו, שהוא אפס, ואז הוא התחיל לצרוח צרחות אימה וכמובן שאני אשם. למה אני אשם? כי אני מצית את המריבה. שרמוטות. נמאס לי כבר מהם.
אז כן, היום נגמר חרא. אבל הקוקסינל הקטן והמזדיין שאמן וייכנס למוסד לעבריינים צדק במעט בדבריו- הוא באמת מצליח לגנוב את היחס של ההורים שלי, ולא "בצדק". ההורים שלי שטחיים. ההורים שלי אובססיבים אל הילד הזה כי הוא רגיש, כי הוא צריך אותם. הם מפחדים מהיום הזה בו כולנו גודלים, אני, משואה, רזיאל, וכו' ומפחדים שאנחנו לא נצטרך אותם כי הם מתבססים על זה. לא סתם אבא שלי מזכיר לי בכל פעם שהוא קנה לי פלזה לחדר וכל מיני שטויות חסרי פואנטה כרגיל לדבריו- יש משהו בזה שהם אוהבים לתת כי הם יודעים שזה משעבד את הילד לידם, אמא שלי אובססיבית לאחי הקטן. היא לא מסוגלת שניה אחת בלעדיו וכל הזמן משרתת אותו ומטפלת בו כי היא אדם מסכן. היא אדם שמפחד לעזוב את הילדים כמו שההורים שלה עזבו אותה כשהייתה קטנה. לעומת זאת, אבי, קצת יותר פיקח- הוא גם קצת יותר מנסה ליצור איתי אינטרקציה ריגשית, אבל אליו אני פשוט לא מסכים. למה? כי גם לי יש את העקרונות שלי. אני לא מוכן לפתח מערכת רגשית עם בן אדם שברור לי שהוא מעדיף אדם אחר על פני ועם אדם שאובססיבי כלפי זה שאחי הקטן יצא נקי וטהור מכל דבר- עצם העובדה שעכשיו אין לו מקום ללימודים שנה הבאה מוכיחים הכל. הילד הזה הוא אפס שגדל בתנאים מדהים, הוא אדיוט שגדל כמלכים, הוא ילד מפונק וחסר תכלית בחייו. הוא לא יצליח. הם הכשילו אותו. הם כ"כ רצו לעזור לו והנה, הם הגורם מספר 1 לנפילה הגדולה ביותר בחייו. והאמת? מגיע להם. מגיע להם וגם לו הסבל הזה ואני מאחל להם מכל הלב שזה הסבל שילווה אותם עד הסוף המר בו הם יבינו שאני צדקתי. אבל זוהי לא הפואנטה עכשיו- הפואנטה היא שהם פשוט כלואים באהבה המזוייפת והמלוקקת והגייזית שהוא נותן להם, ועם כל הסנטימנטליות ההומואית הזאת איך אפשר שלא "להתרגש" ממנו? אז הנה, הוא מנסה לסחוט ממני את היחס ומצליח, אז הנה, הוא הודה באמת שקשה לו לראות שאתם בקשר טוב איתי. אבל יודעים מה? זה בסדר גמור מבחינתי. ככל שהם יותר יתנו לו יחס, אני יותר יבין מי הטיפוס. נעזוב לרגע את זה ששניהם טיפשים מוחלטים וחסרי אינטלגנציה בסיסית בעיני, כאשר אבי ילך בעקבות אחי וכאשר אמי גם כן תעשה זאת אני אבין (או שכבר הבנתי) שמדובר כאן במקרה שהוא פשוט הפליה על רקע אפיוני ורגשי בלתי נסלח. אם הם גם טיפשים, וגם עם חרא של אופי- אין לי שום של סיבה להעריץ אותם או לחפש קשר איתם. אני מודע לכך שחצי ממה שאני אומר ישמע מתנשא ומגעיל אבל חשוב להגיד שזה סוג של פריקה ארוכה ורצינית מאוד על כל מה שעובר עלי שלמרות הנימה הגאוותנית נובעת מתמימות. אני ילד שנפל להורים גרועים- זה לא סוד. אני פשוט אחכה לרגע הזה בו אני אצליח בלעדיהם ולא אצטרך אותם- ואז הם יהיו כבולים בידי הילד הקטן והמסכן שהם יצרו, ונראה במי היה שווה יותר להשקיע. אני גאה בעצמי. אני גאה בדרך שלי. ואני גם לא צריך אף "הורה" ברמה הזאתי בשביל להוכיח לי מה אני או בשביל ללמד אותי. אני גם כן מלא ביטחון- ביטחון מהסוג הרע, ביטחון מהסוג שנופל בד"כ. אז אני צריך פשוט להודות באמת- אני כבר חייב להתנתק מהם. זה הכל.