לא לעשות כלום בשבוע האחרון של החופש זה פשוט סבל, להתייסר עם עצמיך ולרצות לצעוק בכל רגע. ההתעסקות בסרטים כבר עולה על העצבים ועצם העובדה שיש לך דברים שאתה צריך לעשות ולא עושה עוד יותר מחרפנים ואתך. הצעתי ללכת עם תמיר ומתן ללונה פארק- מתן עדיין בלונדון, ותמיר החליט שכל יום יש לו משהו אחר לעשות ושהוא לא יכול לבוא. חמור עוד מעט חוזרת מסבתא שלה ואולי נעשה משהו ביחד.
אני מתחרפן ובא לי לפרוק את העצבים שלי- האלוואי והיה לי דרך. אני אפיל ולא יכול להביע במילים את כמה שאני כועס. על המערכת הלימודית, על זה שאני חוזר ללמוד בישיבה הנוראית הזו, אני הולך לסבול. ופאקינג הרבה. אני לא מאמין בדרכי החינוך של הישיבות- לשים בנים, לבד. להציב להם גבולות. לכלוא אותם באותו המבנה מעל 10 שעות ביום. ללמד אותם שוב ושוב, דברים שלא ניתן ללמד. מקצועות חשובים מתפספסים ומקבלים פחות חשיבות כדי ללממוד מקצועות קודש. כופים על התלמידים מצוות והלכות שרובם במילא יעשו גם אם לא יכריחו אותם. לא נוהגים נכון בבגרויות, מורים אלימים ולא מוצלחים שמחליטים לפרוק זעם על התלמידים ולעשות כוחות מכיוון שעל אף אחד אין להם את הכח להתלהב מעצמם בהיותם מורים זולים ובעלי התפקיד הכי נמוך במדינה. ואוואואואואואואואווא מה זה הפריקת זעם הזאת.
אבל בשורה התחתונה אני יודע על מה אני עצבני- זה יום ראשון, האחרון של החופש. אלו ימים שקטים שאני חייב לנצל- במלוא הכח. לונה פארק. בריכה. סופרלנד. סרט? החלקה על הקרח? קניון? מסעדה?! פאקינג משהו- אבל לא. החברים שלי לא זורמים וכולם נהיו ממש זבלים ומעצבנים. מה אני עושה בשאר היום? משחק עם הכלבה שלי בין היתר ורואה סרטים. זהו. טוב בעצם, אולי זה לא כזה נורא. אולי לא חייבים לנצל את החופש עד תומו. אולי עדיף ללכת לבית הספר ולשכוח מכל החופש הזה... אולי עדיף פשוט להרגע ולשכוח מהכל...
רציתי שידיד ולנצח יבואו לישון אצלי... דפקתי אצל ידיד בדלת ואז אני דיברתי איתו, נכנסתי בהתלהבות ואמרתי לו- אולי נראה סרט הערב אצלי? עם לנצח? יהיה ממש כיף... ואז הוא אמר לי כזה ... "אני מצטער זאב, אבל..." ואז ראיתי בחור, בן גילם, יורד מהקומה השניה באופן מפתיע והבנתי... הוחלפתי... אני כבר לא באותו המקום שבו הייתי ואנחנו לא רק "לא שלישיה". איבדנו את זה ועכשיו הם מחליפים אותי בחבר אחר שיארח להם חברה בכל רגע פנוי... כעת, המיקום שלי בכל חברה מסוימת הוא בהעדפה שניה ולא ממש מצליח לי להיות חלק מחבורה שתהיה שלי, אבל באמת שלי. לאנשים קשה להעדיף אותי בגלל שאני מאוד כנה ורציני, בעל מודעות עצמית לחיים, תמיד אומר הכל כ"כ ישר ומצד שני כ"כ קליל וכ"כ אוהב "להגיד את האמת על האחר בצורה הומוריסטית" שאפילו ניתן לומר לי את זה בצחוק... "אתה לא מוזמן", "אתה לא איתנו", ואפילו שזה בצחוק, זה באמת פוגע... אני זכיתי לקבל חברים, ואפילו טובים.... זכיתי להיות בחברה שמקבלת אותי עם כמה שיש בי בעיות וכמה שלעיתים זה לא נוח... זכיתי להכיר בני אדם שאשכרה נח לי להתחבר איתם, שהם באמת מבינים אותי ואת הרצונות שלי כ"כ טוב... למה אפילו האנשים האלה, המתנה הגדולה הזאת חייבים לפגוע בי? זה אפילו לא בקטע רגשי, זה בקטע שאני מפחד להיות לבד שוב, עם עצמי והמחשב, להיות הזאב הבודד שלא עושה כלום משיחות סקייפ בלילות עם קבוצות שהוא הכיר בפורומים, להיות הבחור הבודד שאין מי שיארח לו חברה... שאם ישעמם לי לא יהיה לי אל מי ללכת... שאם יהיה לי רע לא יהיה לי עם מי לדבר.. ואפילו שאני מנסה להיות בסדר עם כולם אני באמת לא מצליח ליצור קשר מספיק חזק ועמוק כדי שאני ירגיש את האהבה של האנשים כלפי... לא אומרים לי מילה טובה, ולא נראה לי שאי פעם מישהו אמר שכיף לו להיות איתי או משהו בסגנון... אני לא יודע אם אני צריך את זה, אבל אולי מזה נוצרת התדמית החזקה שלי-אני יודע שיש לי המון מודעות לחיים והמון אינטלגנציה בקשר להתנהלות של האנשים, אין לי רגעי דרמה קווין, אין לי אובר-אקטינג, אין אצלי יותר מידי הומור או בדיחות... אבל כנראה שלאנשים קשה לקבל את זה.
והאם אני חוזר להיות הבחור השקט הזה מהעבר, שאין לו אף אחד מלבד הטלוויזיה והמחשב? אולי... בכל זאת, כעת נניח לזה ונקווה שבעתיד יהיה טוב יותר... ואולי אני אצליח לנצל את השבוע האחרון הזה לחופש בצורה המיטבית שבחור כמוני מסוגל... בהחלט יש לי משימות ויש לי דברים אבל אין לי זמן להתקל בזה... עוד מעט אני נכנס לאותו הכלא, אותו הטרור, אותו המקום שקשה לי לצאת ממנו, אותו הגיהנום, אותו הסיוט, אותו המקום שאני כ"כ שונא וכ"כ רע לי להיות בו.... הנה אני חוזר אל המקום שאנשים לא רוצים אותי בו, אל המקום שבו אני גם הדבר הנוראי ביותר שאנשים יכולים לקבל וגם הדבר הטוב ביותר שאנשים רוצים לקבל... אני רק מקווה שאנשים יוכלו להסתגל אלי, כי אין בי את הכח לשנות בעצמי כ"כ הרבה למען אחרים..אבל אולי אני צריך לזרום עם הזרם, ולא להתקע נגדו.
שחושבים על זה, עשיתי טעות כל החופש הזה. הייתי כל הזמן מול המחשב בלי לעשות עם עצמי משהו, התווכחתי באינטרנט, הספקתי להרוס את הבית ואפילו לצאת לטיול מיותר בצפון. באופן מפתיע, זה לא נגמר- גם בשבוע האחרון אני נותר חוסר מעש ולא עושה כלום במשך השבוע. איפה טעיתי שמגיע לי לסבול ככה?
לא לעשות כלום בשבוע האחרון של החופש זה פשוט סבל, להתייסר עם עצמיך ולרצות לצעוק בכל רגע. ההתעסקות בסרטים כבר עולה על העצבים ועצם העובדה שיש לך דברים שאתה צריך לעשות ולא עושה עוד יותר מחרפנים ואתך. הצעתי ללכת עם תמיר ומתן ללונה פארק- מתן עדיין בלונדון, ותמיר החליט שכל יום יש לו משהו אחר לעשות ושהוא לא יכול לבוא. חמור עוד מעט חוזרת מסבתא שלה ואולי נעשה משהו ביחד.
אני מתחרפן ובא לי לפרוק את העצבים שלי- האלוואי והיה לי דרך. אני אפיל ולא יכול להביע במילים את כמה שאני כועס. על המערכת הלימודית, על זה שאני חוזר ללמוד בישיבה הנוראית הזו, אני הולך לסבול. ופאקינג הרבה. אני לא מאמין בדרכי החינוך של הישיבות- לשים בנים, לבד. להציב להם גבולות. לכלוא אותם באותו המבנה מעל 10 שעות ביום. ללמד אותם שוב ושוב, דברים שלא ניתן ללמד. מקצועות חשובים מתפספסים ומקבלים פחות חשיבות כדי ללממוד מקצועות קודש. כופים על התלמידים מצוות והלכות שרובם במילא יעשו גם אם לא יכריחו אותם. לא נוהגים נכון בבגרויות, מורים אלימים ולא מוצלחים שמחליטים לפרוק זעם על התלמידים ולעשות כוחות מכיוון שעל אף אחד אין להם את הכח להתלהב מעצמם בהיותם מורים זולים ובעלי התפקיד הכי נמוך במדינה. ואוואואואואואואואווא מה זה הפריקת זעם הזאת.
אבל בשורה התחתונה אני יודע על מה אני עצבני- זה יום ראשון, האחרון של החופש. אלו ימים שקטים שאני חייב לנצל- במלוא הכח. לונה פארק. בריכה. סופרלנד. סרט? החלקה על הקרח? קניון? מסעדה?! פאקינג משהו- אבל לא. החברים שלי לא זורמים וכולם נהיו ממש זבלים ומעצבנים. מה אני עושה בשאר היום? משחק עם הכלבה שלי בין היתר ורואה סרטים. זהו. טוב בעצם, אולי זה לא כזה נורא. אולי לא חייבים לנצל את החופש עד תומו. אולי עדיף ללכת לבית הספר ולשכוח מכל החופש הזה... אולי עדיף פשוט להרגע ולשכוח מהכל...
רציתי שידיד ולנצח יבואו לישון אצלי... דפקתי אצל ידיד בדלת ואז אני דיברתי איתו, נכנסתי בהתלהבות ואמרתי לו- אולי נראה סרט הערב אצלי? עם לנצח? יהיה ממש כיף... ואז הוא אמר לי כזה ... "אני מצטער זאב, אבל..." ואז ראיתי בחור, בן גילם, יורד מהקומה השניה באופן מפתיע והבנתי... הוחלפתי... אני כבר לא באותו המקום שבו הייתי ואנחנו לא רק "לא שלישיה". איבדנו את זה ועכשיו הם מחליפים אותי בחבר אחר שיארח להם חברה בכל רגע פנוי... כעת, המיקום שלי בכל חברה מסוימת הוא בהעדפה שניה ולא ממש מצליח לי להיות חלק מחבורה שתהיה שלי, אבל באמת שלי. לאנשים קשה להעדיף אותי בגלל שאני מאוד כנה ורציני, בעל מודעות עצמית לחיים, תמיד אומר הכל כ"כ ישר ומצד שני כ"כ קליל וכ"כ אוהב "להגיד את האמת על האחר בצורה הומוריסטית" שאפילו ניתן לומר לי את זה בצחוק... "אתה לא מוזמן", "אתה לא איתנו", ואפילו שזה בצחוק, זה באמת פוגע... אני זכיתי לקבל חברים, ואפילו טובים.... זכיתי להיות בחברה שמקבלת אותי עם כמה שיש בי בעיות וכמה שלעיתים זה לא נוח... זכיתי להכיר בני אדם שאשכרה נח לי להתחבר איתם, שהם באמת מבינים אותי ואת הרצונות שלי כ"כ טוב... למה אפילו האנשים האלה, המתנה הגדולה הזאת חייבים לפגוע בי? זה אפילו לא בקטע רגשי, זה בקטע שאני מפחד להיות לבד שוב, עם עצמי והמחשב, להיות הזאב הבודד שלא עושה כלום משיחות סקייפ בלילות עם קבוצות שהוא הכיר בפורומים, להיות הבחור הבודד שאין מי שיארח לו חברה... שאם ישעמם לי לא יהיה לי אל מי ללכת... שאם יהיה לי רע לא יהיה לי עם מי לדבר.. ואפילו שאני מנסה להיות בסדר עם כולם אני באמת לא מצליח ליצור קשר מספיק חזק ועמוק כדי שאני ירגיש את האהבה של האנשים כלפי... לא אומרים לי מילה טובה, ולא נראה לי שאי פעם מישהו אמר שכיף לו להיות איתי או משהו בסגנון... אני לא יודע אם אני צריך את זה, אבל אולי מזה נוצרת התדמית החזקה שלי-אני יודע שיש לי המון מודעות לחיים והמון אינטלגנציה בקשר להתנהלות של האנשים, אין לי רגעי דרמה קווין, אין לי אובר-אקטינג, אין אצלי יותר מידי הומור או בדיחות... אבל כנראה שלאנשים קשה לקבל את זה.
והאם אני חוזר להיות הבחור השקט הזה מהעבר, שאין לו אף אחד מלבד הטלוויזיה והמחשב? אולי... בכל זאת, כעת נניח לזה ונקווה שבעתיד יהיה טוב יותר... ואולי אני אצליח לנצל את השבוע האחרון הזה לחופש בצורה המיטבית שבחור כמוני מסוגל... בהחלט יש לי משימות ויש לי דברים אבל אין לי זמן להתקל בזה... עוד מעט אני נכנס לאותו הכלא, אותו הטרור, אותו המקום שקשה לי לצאת ממנו, אותו הגיהנום, אותו הסיוט, אותו המקום שאני כ"כ שונא וכ"כ רע לי להיות בו.... הנה אני חוזר אל המקום שאנשים לא רוצים אותי בו, אל המקום שבו אני גם הדבר הנוראי ביותר שאנשים יכולים לקבל וגם הדבר הטוב ביותר שאנשים רוצים לקבל... אני רק מקווה שאנשים יוכלו להסתגל אלי, כי אין בי את הכח לשנות בעצמי כ"כ הרבה למען אחרים..אבל אולי אני צריך לזרום עם הזרם, ולא להתקע נגדו.