הרבה אנשים שגדלו לתוך עשור שכולו טוב, לתוך עולם שכולו מחשב, טלוויזיה, קולנוע וסדרות, מסיבות ומועדונים, שנכנסים לפייסבוק 24/7 ומעבירים את היום בשיחות אלקטרוניות עם אנשים, לא יודעים להתמודד עם חוסר. ילדה שבוכה על זה שאבא לא קונה לה אייפון, או שאמא לא מסכימה לה ללכת קצר מידי, ילד שבוכה שההרים שלו לא נותנים לו כסף לסיגריות או ילד שבוכה שההורים שלו כועסים עליו. כולם מנסים להתאבד והופכים את החיים לבור מלנכולי חסר תחתית- אבל אז באות השיטת הקלישאתיות להרגיע, יש יותר גרוע.
כן כן, יש ילדים באפריקה שמאושרים שיש להם מים ויש ילדים בסודן שאין להם מה לאכול. יש חולים שנלחמים על החיים שלהם ויש אנשים שעושים הכל בשביל שתהיה להם את האפשרות לחייך, מעולם לא סתרתי. אבל הילדים שלא עושים כלום, לא יוצאים מהבית וכל היום מול המחשב, ממש לא יכולים להתנחם בזה. מה תגידו, "אה וואלה, יש כאלה שלא יכולים לעשות כלום אז החיים נהדרים" ואז הם מעריכים את הימים השקטים שלהם מול המחשב ובחוסר מעש? לא נראה לי.
בשורה התחתונה אני חושב שאנשים שאומרים שיש גרוע יותר ושיש אנשים שאין להם מה לאכול רומז דבר אחד- צאו מהמחשב ולכו לצבור חוויות. תעלו על מתקן בלונה פארק, תכירו אנשים, צאו למקומות, תהיו ספונטניים. אומנם אלו ריגושים בשקל, אך ללא ספק החיים בנויים מריגושים בשקל, ובשביל זה אנו חיים. זאת המטרה שלנו. חיים בשביל רגעים גדולים, ומעריכים אותם יותר שהחיים בנויים מרגעים קטנים. יאללה, לצאת, לבלות, לחוות, ולהתרגש.
אבל אני? לא ממש. עוד יום לשבוע האחרון בחופש, ונחשו מה- לא עשיתי כלום, אפילו לא סרט. לא נורא. רבתי עם אנשים בפורומים ודיברתי עם אמא שלי, הייתה לי את האפשרות ללכת לסרט אבל בגלל שכל חברי לא באו אני נותר לבד. עוד יום מבוזבז לחופש, ולא סתם לחופש, לשבוע הפאקינג אחרון שלו, אבל אין מה לעשות, זה החיים... לא מאירים לי הרבה הזדמנויות ואפילו את המשימות הפשוטות שלי אני לא פאקינג עושה. אני הגעתי למסקנה אחת- אני חייב להפסיק להיות מכור למחשב, ולמען זה אני מוכן למכור הכל.
הרבה אנשים שגדלו לתוך עשור שכולו טוב, לתוך עולם שכולו מחשב, טלוויזיה, קולנוע וסדרות, מסיבות ומועדונים, שנכנסים לפייסבוק 24/7 ומעבירים את היום בשיחות אלקטרוניות עם אנשים, לא יודעים להתמודד עם חוסר. ילדה שבוכה על זה שאבא לא קונה לה אייפון, או שאמא לא מסכימה לה ללכת קצר מידי, ילד שבוכה שההרים שלו לא נותנים לו כסף לסיגריות או ילד שבוכה שההורים שלו כועסים עליו. כולם מנסים להתאבד והופכים את החיים לבור מלנכולי חסר תחתית- אבל אז באות השיטת הקלישאתיות להרגיע, יש יותר גרוע.
כן כן, יש ילדים באפריקה שמאושרים שיש להם מים ויש ילדים בסודן שאין להם מה לאכול. יש חולים שנלחמים על החיים שלהם ויש אנשים שעושים הכל בשביל שתהיה להם את האפשרות לחייך, מעולם לא סתרתי. אבל הילדים שלא עושים כלום, לא יוצאים מהבית וכל היום מול המחשב, ממש לא יכולים להתנחם בזה. מה תגידו, "אה וואלה, יש כאלה שלא יכולים לעשות כלום אז החיים נהדרים" ואז הם מעריכים את הימים השקטים שלהם מול המחשב ובחוסר מעש? לא נראה לי.
בשורה התחתונה אני חושב שאנשים שאומרים שיש גרוע יותר ושיש אנשים שאין להם מה לאכול רומז דבר אחד- צאו מהמחשב ולכו לצבור חוויות. תעלו על מתקן בלונה פארק, תכירו אנשים, צאו למקומות, תהיו ספונטניים. אומנם אלו ריגושים בשקל, אך ללא ספק החיים בנויים מריגושים בשקל, ובשביל זה אנו חיים. זאת המטרה שלנו. חיים בשביל רגעים גדולים, ומעריכים אותם יותר שהחיים בנויים מרגעים קטנים. יאללה, לצאת, לבלות, לחוות, ולהתרגש.
אבל אני? לא ממש. עוד יום לשבוע האחרון בחופש, ונחשו מה- לא עשיתי כלום, אפילו לא סרט. לא נורא. רבתי עם אנשים בפורומים ודיברתי עם אמא שלי, הייתה לי את האפשרות ללכת לסרט אבל בגלל שכל חברי לא באו אני נותר לבד. עוד יום מבוזבז לחופש, ולא סתם לחופש, לשבוע הפאקינג אחרון שלו, אבל אין מה לעשות, זה החיים... לא מאירים לי הרבה הזדמנויות ואפילו את המשימות הפשוטות שלי אני לא פאקינג עושה. אני הגעתי למסקנה אחת- אני חייב להפסיק להיות מכור למחשב, ולמען זה אני מוכן למכור הכל.