וכך, חמישים, הילד שאני כ"כ לא אוהב נדחף אלי ואל החבורה הקטנה שלי. למה הוא בא? מדובר בילד שתמיד היה בראשי החברה- תמיד היה עם החבורה שלו השבט שלו, תמיד היה במסעות, מחנאות, ותמיד היה עם החברים שלו. הוא שולט בקבוצה חברתית שאני פליט שלה, שניסיתי להתחבר אליה אבל פשוט לא הצלחתי. הוא חלק ממה שברחתי ממנו ובגלל זה הקמתי את הקבוצה הקטנה, שיוצאת נגד הכל. ומה, אתה כאן? למה אתה נדחף לכאן? למה אתה עושה את זה? אתה לא רצוי אחרי מה שעשית. אבל היי, זה יום כיפור. חייבים לסלוח. חייבים להיות אנשים טובים. כאילו יום אחרי זה אני אשכח הכל. נו באמת.
אז ככה עובר עלי יום, שבן אדם שאני שונא נדחף ליציאה של הקבוצה הקטנה שלנו. אבל זה לא רק זה, זה גם עצם העובדה שתמיר, כמו אדיוט, נסחב אחריו. והכי מעצבן שזה כולם ככה, למה כולם כ"כ נדחפים אחרי החמישים הזה? למה הם לקקנים, דביקים, אדיוטים? שאני מציע ללכת לקניון, תמיר מסרב או שלוקח לי זמן לשכנע אותו. זה לא חלק. אבל שחמישים מנסה? ישר, "יאללה", והוא רץ. למה הוא כ"כ מעריך אותו וכ"כ מנסה להיות בקרבו, ולמה כולם ככה. כי הוא מקובל? דיייים, מישהו צריך להוריד לו איזה כאפה. אתה בא מעלם העירוני, מהעולם השונה, של הסנובים, של העיוונים, אין לך מקום איתנו. אנחנו בדיוק ההפך. אבל לא, אתה מקנא. אתה יודע שאיתנו יותר נח, יותר כיפי, יותר טוב. אבל אפילו זה לא. אנחנו פשוט ברירת המחדל שלך. למה לעזאזל כולם רודפים אותו, ג'יזס. יום יבוא והם יבינו שהם עושים טעות. בינתיים, אני זה שלא נהנה כאן.
יום חמישי, יום אחרון ללימודים לפני יום כיפור, ומחר זה קורה- יום כיפור. היום הכי קשה פיזית ונפשית בשנה. הולך להיות מפיל, אבל אין לנו ברירה אלא להמשיך עם זה, אחרי זה יש לי שבועיים חופש. קל זה לא יהיה, במיוחד שמדובר בצום הכי קשה בשנה (והכי ארוך). שיהיה לנו בהצלחה. היום, נהניתי מאוד. החברים שלי בבית הספר נהיים מדהימים, מצחיקים, וקרובים יותר מאי פעם. בשבוע האחרון צחקתי כמו שלא צחקתי בחיים שלי, ובאמת, לשכוח מהצרות ולצחוק כל היום- יש יותר טוב מזה? מזל שחזרתי. ואחרי סוכות, זה יקרה שוב. רק שאלוהים יתן לי טיפת מזל..
חמישים חמישים, למה אתה כאן? חמישים חמישים, אתה לא מוזמן. חמישים, לך הביתה! אבל לא, הוא נשאר. בתוך המאגר. הקטן והמוזר, שעל ידי נוצר. חמישים חמישים, למה אתה כאן? חמישים חמישים, אתה מאוד מסוכן. חמישים חמישים, הביתה אתה מוזמן. אבל חמישים לא הולך. חמישים נשאר כאן.
וכך, חמישים, הילד שאני כ"כ לא אוהב נדחף אלי ואל החבורה הקטנה שלי. למה הוא בא? מדובר בילד שתמיד היה בראשי החברה- תמיד היה עם החבורה שלו השבט שלו, תמיד היה במסעות, מחנאות, ותמיד היה עם החברים שלו. הוא שולט בקבוצה חברתית שאני פליט שלה, שניסיתי להתחבר אליה אבל פשוט לא הצלחתי. הוא חלק ממה שברחתי ממנו ובגלל זה הקמתי את הקבוצה הקטנה, שיוצאת נגד הכל. ומה, אתה כאן? למה אתה נדחף לכאן? למה אתה עושה את זה? אתה לא רצוי אחרי מה שעשית. אבל היי, זה יום כיפור. חייבים לסלוח. חייבים להיות אנשים טובים. כאילו יום אחרי זה אני אשכח הכל. נו באמת.
אז ככה עובר עלי יום, שבן אדם שאני שונא נדחף ליציאה של הקבוצה הקטנה שלנו. אבל זה לא רק זה, זה גם עצם העובדה שתמיר, כמו אדיוט, נסחב אחריו. והכי מעצבן שזה כולם ככה, למה כולם כ"כ נדחפים אחרי החמישים הזה? למה הם לקקנים, דביקים, אדיוטים? שאני מציע ללכת לקניון, תמיר מסרב או שלוקח לי זמן לשכנע אותו. זה לא חלק. אבל שחמישים מנסה? ישר, "יאללה", והוא רץ. למה הוא כ"כ מעריך אותו וכ"כ מנסה להיות בקרבו, ולמה כולם ככה. כי הוא מקובל? דיייים, מישהו צריך להוריד לו איזה כאפה. אתה בא מעלם העירוני, מהעולם השונה, של הסנובים, של העיוונים, אין לך מקום איתנו. אנחנו בדיוק ההפך. אבל לא, אתה מקנא. אתה יודע שאיתנו יותר נח, יותר כיפי, יותר טוב. אבל אפילו זה לא. אנחנו פשוט ברירת המחדל שלך. למה לעזאזל כולם רודפים אותו, ג'יזס. יום יבוא והם יבינו שהם עושים טעות. בינתיים, אני זה שלא נהנה כאן.
יום חמישי, יום אחרון ללימודים לפני יום כיפור, ומחר זה קורה- יום כיפור. היום הכי קשה פיזית ונפשית בשנה. הולך להיות מפיל, אבל אין לנו ברירה אלא להמשיך עם זה, אחרי זה יש לי שבועיים חופש. קל זה לא יהיה, במיוחד שמדובר בצום הכי קשה בשנה (והכי ארוך). שיהיה לנו בהצלחה. היום, נהניתי מאוד. החברים שלי בבית הספר נהיים מדהימים, מצחיקים, וקרובים יותר מאי פעם. בשבוע האחרון צחקתי כמו שלא צחקתי בחיים שלי, ובאמת, לשכוח מהצרות ולצחוק כל היום- יש יותר טוב מזה? מזל שחזרתי. ואחרי סוכות, זה יקרה שוב. רק שאלוהים יתן לי טיפת מזל..