אז נותרתי ער עד השעה 4:00 בבוקר- לא מצליח להרדם, וזה לא לטובה. אומנם ישנתי היום אבל אם יש משהו שאני לא סובל זה שאני לא מצליח לישון. זה פשוט תחושה של בזבוז, יכולתי לעשות משהו באותו הרגע. אבל הגורל רצה אחרת. מנסה להרדם, לא ממש הולך לי. לא נראה לי שילך לי בקרוב. אח שלי הגדול הלך לישון בסוכה והוא אפילו הביא לשם מיטה, אם אני לא טועה היא מהחדר של סבא שלי זכרונו לברכה, אם כבר עדכנתי בנושא.
אה כן, לסבא שלי יש חדר. חדר יפהפה, קטן וצנוע, חדש שהוכן בשבילו אך ברגעים האחרונים סבא הלך לעולמו והותיר את אבא שלי במעין הלם כזה שעד עכשיו משפיע עליו וזה די קשה לי. התקופה שסבא שלי היה בבית החולים הייתה ארוכה והיינו מלאים בעומס, בעיקר אבא שלי. הכל היה מאוד קשה. אבא שלי היה חוזר מאוחר, והוא לא דיבר על זה אף פעם- ויום אחד, ביום שישי הוא חזר והוא אמר שהוא לא יחזור לשם כי סבא כבר לא בחיים. אבא שלי כ"כ השתנה מאז, פתאום הוא התחיל לדבר כמוהו מעט, להתנהג כמוהו מעט, להיות יותר עצבני, יותר קשה, והרבה פחות נעים לנוכחות. פתאום כל דיבור חייב להיות לדברי קודש או תורה, וקשה ככה מאוד לתקשר- במיוחד בהיותי האדם האחרון שאוהב לדבר על דברי קודש.
לא יודע למה, אולי נולדתי ככה, ואולי זה האנטי- אבל הקודש לא נועד בשבילי. לא מתחבר, לא אוהב, מתרחק, לוקח כמה צעדים אחורה מתורה וכל השאר. אל תשאלו אותי שאלות בנושא כי זה פשוט נושא שלא קשור אלי, אולי זה בגלל שתמיד אבא שלי היה מדבר איתי עליו בילדות בלי לדעת שזה פשוט לא הנושא שלי. להיות הרבי מילובביץ' אני לא יהיה, ולא משנה כמה האכזבה שלהם תלויה בכך. ויש לי תחושה שהם עומדים להתאכזב ממני המון בעתיד.
חלום חיי, אם יש הקשר בכך הוא לצלם סרט, ישראלי, הוליוודי, סטודנטים- כל אלה תחנות עצירה בדרך לחלום חיי שהוא יצירת הפסגה, שלא בטוח שתגיע לשם בכלל. קשה לי לכתוב תסריטים, אני יותר אחד של דמיון וזיכרון, גם אם הוא לא מחזיק לנצח וקשה מאוד ליצור עם החומרים המאוד חופשיים שאני זורק ולוקח בדקה. המח תמיד ממשיך לעבוד, הדמיון איתו- נולדתי עם המון דמיון, לטובה ולרעה? לא ידוע. בכל מקרה, זהו חלום חיי וממש לא בטוח שהוא יגיע במהירות, נדרשות המון נסיונות בדרך וזאת הולכת להיות דרך קשה. אם אלך בה בכלל, חשוב לזכור שלא כל אחד זוכה להגשים את החלום שלו (=גישה פסימית ומעאפנה לחיים)
אז נותרתי ער עד השעה 4:00 בבוקר- לא מצליח להרדם, וזה לא לטובה. אומנם ישנתי היום אבל אם יש משהו שאני לא סובל זה שאני לא מצליח לישון. זה פשוט תחושה של בזבוז, יכולתי לעשות משהו באותו הרגע. אבל הגורל רצה אחרת. מנסה להרדם, לא ממש הולך לי. לא נראה לי שילך לי בקרוב. אח שלי הגדול הלך לישון בסוכה והוא אפילו הביא לשם מיטה, אם אני לא טועה היא מהחדר של סבא שלי זכרונו לברכה, אם כבר עדכנתי בנושא.
אה כן, לסבא שלי יש חדר. חדר יפהפה, קטן וצנוע, חדש שהוכן בשבילו אך ברגעים האחרונים סבא הלך לעולמו והותיר את אבא שלי במעין הלם כזה שעד עכשיו משפיע עליו וזה די קשה לי. התקופה שסבא שלי היה בבית החולים הייתה ארוכה והיינו מלאים בעומס, בעיקר אבא שלי. הכל היה מאוד קשה. אבא שלי היה חוזר מאוחר, והוא לא דיבר על זה אף פעם- ויום אחד, ביום שישי הוא חזר והוא אמר שהוא לא יחזור לשם כי סבא כבר לא בחיים. אבא שלי כ"כ השתנה מאז, פתאום הוא התחיל לדבר כמוהו מעט, להתנהג כמוהו מעט, להיות יותר עצבני, יותר קשה, והרבה פחות נעים לנוכחות. פתאום כל דיבור חייב להיות לדברי קודש או תורה, וקשה ככה מאוד לתקשר- במיוחד בהיותי האדם האחרון שאוהב לדבר על דברי קודש.
לא יודע למה, אולי נולדתי ככה, ואולי זה האנטי- אבל הקודש לא נועד בשבילי. לא מתחבר, לא אוהב, מתרחק, לוקח כמה צעדים אחורה מתורה וכל השאר. אל תשאלו אותי שאלות בנושא כי זה פשוט נושא שלא קשור אלי, אולי זה בגלל שתמיד אבא שלי היה מדבר איתי עליו בילדות בלי לדעת שזה פשוט לא הנושא שלי. להיות הרבי מילובביץ' אני לא יהיה, ולא משנה כמה האכזבה שלהם תלויה בכך. ויש לי תחושה שהם עומדים להתאכזב ממני המון בעתיד.
חלום חיי, אם יש הקשר בכך הוא לצלם סרט, ישראלי, הוליוודי, סטודנטים- כל אלה תחנות עצירה בדרך לחלום חיי שהוא יצירת הפסגה, שלא בטוח שתגיע לשם בכלל. קשה לי לכתוב תסריטים, אני יותר אחד של דמיון וזיכרון, גם אם הוא לא מחזיק לנצח וקשה מאוד ליצור עם החומרים המאוד חופשיים שאני זורק ולוקח בדקה. המח תמיד ממשיך לעבוד, הדמיון איתו- נולדתי עם המון דמיון, לטובה ולרעה? לא ידוע. בכל מקרה, זהו חלום חיי וממש לא בטוח שהוא יגיע במהירות, נדרשות המון נסיונות בדרך וזאת הולכת להיות דרך קשה. אם אלך בה בכלל, חשוב לזכור שלא כל אחד זוכה להגשים את החלום שלו (=גישה פסימית ומעאפנה לחיים)