מה עובר עלי בימים האחרונים? בלאגן בראש שלא ניתן להסביר, מחשבות מזדווגות עם מחשבות, הראש מבולגן, המחשבה מבולגנת- יום אחד עירני ומלא אדרנלין ויום אחד עייף ועומד להתעלף. הכל אצלי נע בתחושות והראש שלי לא מצליח לעכל את הכל- הוא רק מבלבל אותי. מעניין אותי מניין זה נובע ומה עשיתי רע, אולי אני משחק במינון של הכדורים- יום כן יום לא וזה משפיע? אולי. אני ממש מקווה שלא. היום, יום חופשי. תכננתי ללכת ליציאה אבל בסוף נרדמתי ונותרתי עם עצמי. יש לי מלא מבחנים, מלא לימודים, אבל כ"כ קשה לי ללמוד- לפחות הייתי עושה משהו מעבר. מה אני עושה? צופה בסרטים. לא מצייר, לא אומנותי, לא משקיע בכתיבה או יצירה- סתם צופה בסרטים, כמו כל ילד ממוצע בגילי. אפילו סרטים זה לא- אני סתם יושב על המחשב ומבזבז את הזמן בלי לחשוב על מה שאני עושה ועל הפגמים שיהיו לי כשאהיה גדול. אני רוצה ליצור, אני רוצה לעסוק בתחביבים רחבים- אני רוצה להיות בן אדם רב-תחומי שכל הזמן זז מדבר לדבר שמתעניין בהמון דברים ולומד המון דברים, רק חבל שאת המקצועות האלה הבית ספר לא מספק לי- אלא רק מלמד אותי שטויות. איפה אלמד על האומנות של החיים, תורת הפסיכולוגיה, חקירת הנפש וחקירת נסתרי העולם- היכן אלמד על הכתיבה, על הבריחה מהמציאות בעזרת מילים ואותיות, יצירת עולם בעזרת המחשבה. היכן אוכל לברוח והיכן אוכל להכנס לעולמות שתמיד רציתי לראות- היכן אוכל להיות עם עצמי והיכן אוכל לעסוק עם עצמי. היכן אוכל להביע רגש, דמיון ויצירה והיכן אוכל להביע מחשבה- ובמה אני עסוק? להתלונן כמובן. שאני יודע לתכנן כ"כ יפה מה אני הולך לעשות אבל לא יודע לעשות. שאני יודע כ"כ יפה להגיד מה אני רוצה אבל לא לעשות מה שאני רוצה. שאני יודע כ"כ יפה לצעוק תעזרו לי אבל לא עוזר לעצמי. שאני הולך לבית ספר כמו עבד ובכל זאת נענש ונפגע. שאני משקיע במשהו שלא יועיל לי ורק יזיק לי. וכל זה מתוך המחשבה, שאם אמשיך בבית הספר אני יודע שאני אולי אגיע למשהו. אם אשב בבית- אהיה מול המסכים, מול הטכנולוגיה המקוללת שמונעת ממנו כל יצירה או דמיון. אפילו, שאני מאמין, שבחופשיות נוצרת תחושה של ריקניות שמובילה לעשייה. אם אהיה בחופש שנה- ישעמם לי, ואני אצור לעצמי מסגרת- מסגרת של יצירה. נולדתי ליצור, נולדתי לעשות. ואני לא מבין למה אני צריך להתחנן מאלוהים שייתן לי את הכח לקום ולעשות- שייתן לי את הכח לגשת אל המכחול, אם הפיזי ואם המטאפורי, ולהתחיל לצייר- במקום לפתוח את המחשב ולבדוק התראות בפייסבוק. שייתן לי את הכח לקפוץ אל המים העמוקים במקום לשבת ולראות סרטים מצויירים. שייתן לי את הריכוז והכח לשבת ולפתוח ספר, לשבת ולכתוב סיפור במקום לשבת ולקרוא אחד- של שונטל אלפסי משכונת התקווה שאיציק הערס עזב אותה. שייתן לי את הכח לצאת אל העולם הרחב, לצאת ולטייל, לצאת ולראות עולם- להכיר אנשים. להתחבר אל אנשים. להקים חבורות ולהקים מושבות- לצאת ולעבוד, ללמוד משחק וללמד משחק- ללמוד קולנוע ולעסוק בקולנוע- לצאת אל אולפנים וליצור תכנית משלך- להיות מנחה בתכניות טלוויזיה- להיות עיתונאי בעיתון לנוער- לקחת את המצלמה ולעשות פרוייקט משלך, ללמוד משפטים או רעיונות, לראיין אנשים, לעשות משהו, משהוווווווו בעולם הזה שיהיה בעל ערך- אבל מה אני כבר? ילד בן 15 שלא מצא את עצמו, ילד משועמם שהדבר הראשון שמעניין אותו זה כמובן המחשב.. ואפילו בלימודים הוא לא מצליח. אני לא חושב שאני לא שווה כלום בגלל ציונים, היערות או מבט כללי. אני לא חושב שאני לא שווה הרבה בגלל המראה החיצוני או האופי הפנימי. אני חושב שאני מאוד מאוד בעייתי וקשה, בגלל החוסר אנרגיות שלי לקום ולעשות דברים- ואולי הדבר הפשוט הוא לדחות אותם, וזה מה שאני עושה שוב ושוב, שוב ושוב.. זורק רעיונות לאוויר וכותב אותם ככל הניתן שיזכרו לאותו הרגע, "רציתי לעשות משהו" ואז לחזור אל המחשב, כאילו כלום.. בשביל מה אנחנו חיים. זה או המחשב, או הלימודים.
יום עמוק ומלא מחשבה.
המשפט הזה כ"כ נכון שחושבים עליו. משהו בחופשיות, בניתוק מכל מסגרת או דבר שמחזיק אותך נותן בסופו של דבר תחושה של בדידות- אם מדובר בזוגיות, משפחה, בית ספר וכל השאר. קשה לחיות לבד. קשה גם לחיות עם אנשים נוספים. אין אידיאל במקרה הזה.
מה עובר עלי בימים האחרונים? בלאגן בראש שלא ניתן להסביר, מחשבות מזדווגות עם מחשבות, הראש מבולגן, המחשבה מבולגנת- יום אחד עירני ומלא אדרנלין ויום אחד עייף ועומד להתעלף. הכל אצלי נע בתחושות והראש שלי לא מצליח לעכל את הכל- הוא רק מבלבל אותי. מעניין אותי מניין זה נובע ומה עשיתי רע, אולי אני משחק במינון של הכדורים- יום כן יום לא וזה משפיע? אולי. אני ממש מקווה שלא. היום, יום חופשי. תכננתי ללכת ליציאה אבל בסוף נרדמתי ונותרתי עם עצמי. יש לי מלא מבחנים, מלא לימודים, אבל כ"כ קשה לי ללמוד- לפחות הייתי עושה משהו מעבר. מה אני עושה? צופה בסרטים. לא מצייר, לא אומנותי, לא משקיע בכתיבה או יצירה- סתם צופה בסרטים, כמו כל ילד ממוצע בגילי. אפילו סרטים זה לא- אני סתם יושב על המחשב ומבזבז את הזמן בלי לחשוב על מה שאני עושה ועל הפגמים שיהיו לי כשאהיה גדול. אני רוצה ליצור, אני רוצה לעסוק בתחביבים רחבים- אני רוצה להיות בן אדם רב-תחומי שכל הזמן זז מדבר לדבר שמתעניין בהמון דברים ולומד המון דברים, רק חבל שאת המקצועות האלה הבית ספר לא מספק לי- אלא רק מלמד אותי שטויות. איפה אלמד על האומנות של החיים, תורת הפסיכולוגיה, חקירת הנפש וחקירת נסתרי העולם- היכן אלמד על הכתיבה, על הבריחה מהמציאות בעזרת מילים ואותיות, יצירת עולם בעזרת המחשבה. היכן אוכל לברוח והיכן אוכל להכנס לעולמות שתמיד רציתי לראות- היכן אוכל להיות עם עצמי והיכן אוכל לעסוק עם עצמי. היכן אוכל להביע רגש, דמיון ויצירה והיכן אוכל להביע מחשבה- ובמה אני עסוק? להתלונן כמובן. שאני יודע לתכנן כ"כ יפה מה אני הולך לעשות אבל לא יודע לעשות. שאני יודע כ"כ יפה להגיד מה אני רוצה אבל לא לעשות מה שאני רוצה. שאני יודע כ"כ יפה לצעוק תעזרו לי אבל לא עוזר לעצמי. שאני הולך לבית ספר כמו עבד ובכל זאת נענש ונפגע. שאני משקיע במשהו שלא יועיל לי ורק יזיק לי. וכל זה מתוך המחשבה, שאם אמשיך בבית הספר אני יודע שאני אולי אגיע למשהו. אם אשב בבית- אהיה מול המסכים, מול הטכנולוגיה המקוללת שמונעת ממנו כל יצירה או דמיון. אפילו, שאני מאמין, שבחופשיות נוצרת תחושה של ריקניות שמובילה לעשייה. אם אהיה בחופש שנה- ישעמם לי, ואני אצור לעצמי מסגרת- מסגרת של יצירה. נולדתי ליצור, נולדתי לעשות. ואני לא מבין למה אני צריך להתחנן מאלוהים שייתן לי את הכח לקום ולעשות- שייתן לי את הכח לגשת אל המכחול, אם הפיזי ואם המטאפורי, ולהתחיל לצייר- במקום לפתוח את המחשב ולבדוק התראות בפייסבוק. שייתן לי את הכח לקפוץ אל המים העמוקים במקום לשבת ולראות סרטים מצויירים. שייתן לי את הריכוז והכח לשבת ולפתוח ספר, לשבת ולכתוב סיפור במקום לשבת ולקרוא אחד- של שונטל אלפסי משכונת התקווה שאיציק הערס עזב אותה. שייתן לי את הכח לצאת אל העולם הרחב, לצאת ולטייל, לצאת ולראות עולם- להכיר אנשים. להתחבר אל אנשים. להקים חבורות ולהקים מושבות- לצאת ולעבוד, ללמוד משחק וללמד משחק- ללמוד קולנוע ולעסוק בקולנוע- לצאת אל אולפנים וליצור תכנית משלך- להיות מנחה בתכניות טלוויזיה- להיות עיתונאי בעיתון לנוער- לקחת את המצלמה ולעשות פרוייקט משלך, ללמוד משפטים או רעיונות, לראיין אנשים, לעשות משהו, משהוווווווו בעולם הזה שיהיה בעל ערך- אבל מה אני כבר? ילד בן 15 שלא מצא את עצמו, ילד משועמם שהדבר הראשון שמעניין אותו זה כמובן המחשב.. ואפילו בלימודים הוא לא מצליח. אני לא חושב שאני לא שווה כלום בגלל ציונים, היערות או מבט כללי. אני לא חושב שאני לא שווה הרבה בגלל המראה החיצוני או האופי הפנימי. אני חושב שאני מאוד מאוד בעייתי וקשה, בגלל החוסר אנרגיות שלי לקום ולעשות דברים- ואולי הדבר הפשוט הוא לדחות אותם, וזה מה שאני עושה שוב ושוב, שוב ושוב.. זורק רעיונות לאוויר וכותב אותם ככל הניתן שיזכרו לאותו הרגע, "רציתי לעשות משהו" ואז לחזור אל המחשב, כאילו כלום.. בשביל מה אנחנו חיים. זה או המחשב, או הלימודים.
יום עמוק ומלא מחשבה.